אז ככה זה מרגיש, להיות שבועיים רצוף בצבא. כולל שבת. בלי לצאת מהבסיס (למעט ימי מטווחים). בלי לפגוש את ההורים והחברים.

זה רק אתה. וחבריך לכיתה. ולמחלקה. ולפלוגה. ולבסיס. וזה בעצם אף פעם לא רק אתה. זה תמיד אתה ועוד אנשים. והם תמיד יהיו בדרגה שלך או מעליך. ואף פעם לא מתחתיך. וזה מעצבן שבצבא אתה מפתח איזשהו צורך לכך שמישהו יהיה מתחתיך. שמישהו יהיה "צעיר" יותר ממך. מישהו שתיראה לידו כמו חייל מיומן עם פז"ם מנופח. מישהו שיסתכל עליך בתור מודל לחיקוי.

כשבעצם אתה מחפש כל הזמן מודלים לחיקוי בעצמך. או יותר נכון, הם מוצאים אותך. וכופים עליך, מכריחים אותך, תסתכל עלי. תלמד ממני. תהיה כמוני.

תשאף להיות מצטיין. תשאף לכך שאביט עליך בהערכה מסופקת. וזה לא משנה ששנייה לפני, אותו מודל הריץ אותך בנעליים צבאיות כבדות ונשק מיטלטל. כל ההתעללות הזאת פתאום הופכת לכלום, לעומת טיפת הערכה.

הימים בצבא מיטשטשים. כל יום בצבא מוחק את היום שלפניו בתנועות עדינות, מרגיעות. לטובתי הוא מוחק את הימים. לטובתי הם מתחדשים.

אם אתאמץ להיזכר, אני זוכר את יום ראשון, לפני שבועיים. זוכר איך יצאתי מהבית לבוש במדים. ההורים הסכימו להקפיץ אותי לתחנה המרכזית. אבא כרגיל איחר. התעכב בבית הכנסת. ואני לחוץ, פעם ראשונה שאני חוזר לבסיס אחרי שבת בבית. לא רוצה לאחר.

זורק את התיק הכבד על המושב האחורי. מישהו שהיה מורה שלי בבית הספר היסודי עובר ברחוב ומסתכל עלי. בטח לא מזהה. לא מניד בראשו לשלום.

בתחנה המרכזית השעה גבולית. לא יודע אם אספיק. אחרי רבע שעה נדחק לאוטובוס עם עוד עשרות חיילים. תופס את אחד הספסלים האחרונים.

והגענו. בתחנה המרכזית (לא אחשוף של איזו עיר) פוגש חברים מהמחלקה. יחד הולכים לנקודת האיסוף. אחד מהם מכחכח בגרונו, מכין אותו למאמץ ממושך. כשמגיעים מסתדרים בחי"ת, ואני לרגע עוצם את העיניים, שוכח איפה אני. ברקע מישהו צועק "עשר שניות לקבלת המפקד", ואני יודע שיידרש לי מעט יותר זמן.

והזמן עבר. שבועיים עברו. שבועיים שנראים כמו חודשיים. והתרגלתי. או אולי יותר נכון, הסתגלתי. ואפילו נהניתי.

בשבוע הראשון, אני זוכר שחשבתי, שבצבא אתה לומד ליהנות מהרגע. להתנתק מהמחשבה שלפני שנייה היה לך קשה ובעוד שנייה יהיה לך קשה וליהנות מכך שכאן, עכשיו, טוב לך. ונוח לך. או טעים לך. או מצחיק לך. וההנאה הזאת היא הנאה של חוסר ברירה. אתה לא נהנה מריצות, מצעקות, מפקודות. אין אווירה כללית מהנה וטובה, לפחות ברוב הזמן (או לפחות בימים מסוימים). אבל אתה נהנה לשבת ולשתות פחית של מיץ קר. וזה לא שכיף לך באותו רגע, עם מדים חמים מדי, נעליים כבדות מדי, עייפות גדולה מדי, ונשק. ובכל זאת, כיף לך. כי נעים לך באותו רגע. גם אם רק בחלקים מסוימים. גם אם רק לרגע.

ככל שעבר הזמן, גם שרתה עלי לפעמים הנאה מלאה. מתרגלים לנעלים, ולנשק, ולמדים. ויש גם הרבה דברים אחרים שעושים לך טוב. חברים. ורוח. והזריחות הכתומות והשקיעות האדומות והשמיים הצלולים.

דבר לא הלחיץ אותי יותר מימי המטווחים. זה הגיע לכך שביום המטווחים השני שלנו הייתי על סף בכי. כי פחדתי. כי זה לא סתם נשק פרוק בדוק ונצור. זאת תחמושת. זאת אש חיה. אנשים מתים מזה. ובכלל, לא הייתי בטוח מה אני צריך לעשות. ואיך אני טוען את הנשק. ומתי אני מעביר את הנצרה לבודדת. ומה אני עושה אם זה לא יורה. ואם הנשק מתפוצץ לי בפנים.

אבל התברר לי שאני יכול להצליח גם בזה. והצלחתי לא רע, חוץ ממטווחי הלילה, בהם נכשלתי בצורה מחרידה. אבל במטווחי היום באמת שהייתי טוב.

עשינו שלושה ימי מטווחים. אחד בכל שבוע שחלף מאז שהתחילה הטירונות. וזהו, סיימנו עם המטווחים. אין עוד ירי בנשק חי.

כשנצרתי את הנשק בפעם האחרונה הרגשתי תחושה עצומה של הקלה. כי למרות שהסתדרתי עם זה, אני מעדיף בלי זה.

אין טיפה של פרטיות בצבא. שיחות הטלפון שלך הופכות לשיחות ועידה, כשלכל אחד באוהל יש מה להוסיף בעניין זה או אחר. וזה אחד הדברים המציקים ביותר.

גם כשאתה מתקלח – אין פרטיות. וזה עניין ידוע בצבא. ובאמת, בשבוע הראשון של הטירונות התקלחתי רק פעם אחת. כן, פעם אחת. אני, שבאזרחות היה מתקלח לפעמים פעמיים ביום. ותאמינו או לא – אף אחד לא שם לב. כי כולם היו מסריחים. גם אם הם היו מתקלחים, הם היו מסריחים כמה שעות אחרי זה.

בצבא אתה לומד להעריך את הדאודורנט.

אבל בשבוע השני וגם בשבוע השלישי התקלחתי. לפעמים כל יום, לפעמים כל יומיים. פעם אחת עברו שלושה ימים בין מקלחת אחת למקלחת אחרת. גיליתי שבטירונות, להתקלח זאת אחת מההנאות הגדולות. למרות שלפעמים אין לך כוח להתחיל להתפשט ולהתארגן למקלחת, אחריה אתה מרגיש מצוין. וזה לא משנה שתסריח שעה אחריה. כי למשך שעה אחת אתה נקי, מריח טוב באמת, ומרגיש קצת כמו בנאדם.

אה, ובטח אתם רוצים לדעת איך אני מסתדר עם עניין המקלחות המשותפות. אז ככה – אני משתדל להגיע למקלחות כשהן יחסית ריקות, או ריקות לגמרי. כשאתה מתקלח לבד אתה גם לא לגמרי לבד, כי אנשים נכנסים לבניין של השירותים, שבו נמצאות גם המקלחות, שכמובן לא מוסתרות מאחורי דלת או וילון. אבל מתרגלים. מסתובבים לקיר ומתעלמים. ובאמת מתרגלים.

וגם כשמתקלחים לידך אנשים אחרים, וכשהם מסתובבים לידך עירומים, גם אז מתסדרים. ולא, אין שום פדיחות. אתה פשוט משתדל לא לבהות יותר מדי. בדרך כלל גם אין לך כוח וזמן בשביל זה. זה באמת לא החלק שקשה לי. החלק שהכי קשה לי זה הבושה. הבושה מכך שאנשים אחרים רואים אותי עירום, רואים את כל הפגמים שלי, רואים את כולי בלי שום דבר שיסתיר. ואני הרי צריך איזו חומת ריחוק. אני חייב איזו חומה של הגנה.

ואין. אין לאן לברוח ולהסתתר כשמישהו חודר לך לפרטיות. צריך פשוט להתרגל. ולהתעלם. ולחשוב על דברים אחרים. ולזכור לתלות את המגבת בהישג יד, ומיד אחרי שאתה סוגר את הברז להתחבא תחתיה כמו שהיית מתחבא אז, לפני שנים (לפני שלושה שבועות), בחדר שלך. להדק אותה סביב הגוף כמו שהיית נועל אז את החדר. ולהתלבש במהירות כמו שהיית שוקע אז בשינה.

נושא שיחה פופולארי מאוד בטירונות, הוא לא אחר מאשר – חרא. או קקי, אם להשתמש במילה קצת יותר עדינה. וזה לא לגמרי ברור למה, אבל אנשים תמיד ישמחו ליידע אותך מתי הם חרבנו בפעם האחרונה, ואיך היה, ואם היה להם מספיק נייר טואלט.

כי אם נלחמים על משהו בטירונות, זה על נייר טואלט. מי שההורים שלו שכחו להביא לו נייר טואלט בביקורים בשבת (אותי לא באו לבקר), נידון לשבוע של תחנונים או לחילופין, איפוק.

וכשאתה יושב בשירותים, וזה החלק המזעזע ביותר – אתה אף פעם לא לבד. אנשים בתאים לידך ישוחחו איתך. אם לא על נושאי חולין, אז על מה שאתם עושים ברגע זה. ויש גם תגובות לקולות לוואי שיוצאים, מן הסתם, בסיטואציות כאלה.

ואפשר לבכות מזה אבל אפשר גם לצחוק מזה. כי זה מצחיק, בעצם. ולהכל מתרגלים. להכל מתרגלים.

שמירות בסיס יכולות להיות דבר מעצבן מאוד, אבל גם יכולות להיות מהנות. שמירות לילה זה מחרפן לפעמים, כי אתה עייף ואין מצב שתירדם בין השמירות (שומרים בשתי משמרות). אבל שמירות יום זה כיף. אתה תמיד שומר עם עוד מישהו, וזאת הזדמנות טובה להכיר אותו מקרוב. ואם אתה על מגדל שמירה והוא למטה, זאת הזדמנות טובה להיות קצת עם עצמך. ולחשוב. ולשלוח הודעות טקסט לאנשים שאתה אוהב, למרות שאסור.

אחת השמירות שעשיתי הייתה בדיוק עם השקיעה. והשמש שקעה בצבעי כתום ואדום ובורדו וכל השמיים קיבלו צבע מיוחד. ומישהו אמר לי שנסיכים יודעים ליהנות משקיעות גם עם חיוך. וזה היה אחד מהרגעים האלה, שבהם המשפט הזה היה נכון.

בטירונות צועדים לחדר אוכל. ממש כמו בסרטים. שמאל ימין שמאל.

וזה די משעשע, כי המפקדים שלנו אומרים את ה"שמאל ימין שמאל" במנגינה כזאת, שנשמעת מתנגנת מדי, לא מספיק מונוטונית וצבאית. ומול חדר האוכל, כשעומדים בשלושה טורים, תמיד יש תחרות עם מחלקות ופלוגות אחרות, איזו מחלקה צועקת יותר חזק את ה"הקשבים" שלה ואת "כן המפקד" שלה. ואני צועק עם כולם (כי זה אנטיפתי לא לצעוק כשכולם מוציאים את הגרון), אבל אני גם נורא משועשע מכך שלאנשים באמת אכפת. מה אכפת לי שהמחלקה לידי צועקת יותר חזק? למה שיהיה לי אכפת שהם טובים יותר?

ושוב, התשובה היא, כמובן – כדי לרצות את המפקד. ואני מודע לזה אבל הרבה אנשים פשוט לא מבינים. והמשחק המגוחך הזה הופך אצלם לרציני. והפנים שלהם מאדימות והגרון שלהם כבר ניחר. והמפקד? למפקד לא באמת אכפת. בתוך חודש הוא כבר מקבל חיילים חדשים. ואין באמת תחרות בין המפקדים. בערב, כשאנחנו הולכים לישון, הם יושבים ביחד, זוללים עוגות, וצוחקים. עלינו.

הטירונות היא באמת חוויה שלא אשכח לעולם. נשארו לי עוד שבוע וחצי, וגם הם יהיו חוויה. בתוכם יהיה יום שדאות, ימי שמירות, ואולי גם עוד תורנויות מטבח (הייתי מפרט על תורניות המטבח אבל כבר נגמר לי הכוח). ויהיו גם המון טרטורים.

אבל גם אזכה לבלות עוד שבוע וחצי עם אנשים נפלאים. אנשים שהם בעצם אחים שלי, אחים בפורמט שמעולם לא היה לי. אחים חטטניים שלא מניחים לך לשנייה, ושאתה גם לא מניח להם, אבל בעצם הם הדבר הכי קרוב אליך.

לא, לא את כולם אני אוהב. חלק מהם אני מתעב. חלק מהם מזכירים לי אנשים שפעם פגעו בי. אנשים שהתנהגו אלי בצורה מרושעת. אבל עם הביטחון העצמי עולה גם האסרטיביות. ואני לא נותן לאנשים מהסוג הזה לפגוע בי שוב. אני לא נחמד אליהם, כמו שבטח הייתי נחמד אליהם פעם. אני מראה להם שאני חזק גם בלעדיהם.

וזה עוזר. וזה גורם להם להתנהג אליך כמו שצריך. אתה לא ילד חסר בטחון שאפשר להתעלל בו רגשית ולשאוב מזה כוחות. אתה אדם חזק ובטוח בעצמו שלא מוותר על הכוחות שלו כל כך בקלות.

ויש לי גם חברים טובים בטירונות. אנשים טובים, מקסימים.

ויש גם הומואים במחלקה שלנו. יש אפילו די הרבה. חלק מהם אני מזהה וחלק מהם לא מתביישים להודות בזה. ואני? אני לא מודה. לא מצהיר על כך, לפחות. אם מישהו ישאל אותי, בשיחה אישית איתי, אני לא אתבייש להגיד שאני הומו. אבל אני לא מספיק חזק בשביל להצהיר על כך בפומבי. אני רגיש מדי ולכן גם אמשוך אלי יותר אנשים רעים ופוגעים.

יש אחד אצלנו במחלקה, שהוא הומו מוצהר ומוחצן. והוא כל כך מלא בטחון שאף אחד לא חושב אפילו לצחוק עליו. ויש לו חברים מכל מיני סוגים. גם הסטרייטים הכי מאצ'ואיסטיים, אלה שמקללים אחד את השני ב"יא הומו", גם אלה מרגישים לידו בנוח, ומתנהגים אליו כאל אדם רגיל, כמו שצריך.

וזה הוא, זה משהו בו. משהו בו לא מאפשר לאף אחד להתייחס אליו בצורה שונה. הוא פשוט לא מרשה לזה לקרות, כי מבחינתו אין סיבה שזה יקרה.

וזה באמת לא קורה.

אז עוד עשרה ימים זה מסתיים. ואדע סופסוף איפה אני משובץ בדיוק. ואתחיל קורס. ואחר כך שירות סדיר.

ולעולם לא אשכח את הטירונות, את החברים אינסטנט, את המטווחים והצעידות והשמירות והשירותים והמקלחות. לעולם לא אשכח את החודש וקצת הזה, שבו לכל משימה יש זמן מוגדר ואת הכל צריך לצעוק.

זה מסוג החוויות החד-פעמיות האלה. חוויות עוצמתיות, שנשארות איתך לכל החיים, אבל לעולם לא תרצה לחזור עליהן שוב.