אני עצוב ולא יודע למה.

חייל במדים בצבע בז' ומעיל כחול וסיכה חדשה ונוצצת על הכומתה. נוסע בחינם באוטובוס ואוכל בחינם במסעדה ומקבל בחינם אהבה.

ובכל יום כשאני חוזר הביתה החלל נפער יותר. והיה יותר קשה בטירונות אבל בעצם היה הרבה יותר קל. הכי קל להתרחק ולהתחמק ולא להתמודד ולא לחשוב. ודברים מובנים מאליהם כשאתה רחוק, אפילו אם בעצם הם לא.

וכשאתה רחוק להכל יש לך תירוץ. כשאתה קרוב אתה צריך להתמודד עם המציאות.

סיימתי טירונות לפני שבוע וחצי. "צבע אדום" אחרון כשעמדנו בחי"ת, מחכים לקבל צווי התייצבות. הקסאם נפל קרוב, הרעיד את הרצפה והותיר אחריו ענן של עשן לא רחוק מאיתנו. איזה אידיוט אחד התחיל למחוא כפיים, ועוד כמה אנשים הצטרפו אליו. ואני בלי מילים, יושב על הרצפה ומלכלך את מדי הא' הבהירים, לא מבין איך הם יכולים.

תמיד מפתיעים אותי האנשים האלה, שחושבים שקסאמים הם זיקוקים. אנשים עלובים. הרבה יותר קל לחיות עם ההרגשה ששום דבר לא רציני. אנשים שמתים בשדרות זה הרי כל כך רחוק ממך, גם אם במשך ארבעה וחצי שבועות גם אתה חיית בצל הקסאמים. ואנשים שמתים בעזה, זה אפילו רחוק עוד יותר.

הרבה יותר נעים לחשוב שרובה זה משחק (עוד תופעה מזעזעת שראיתי בטירונות), ושקסאמים זה זיקוקים.

באמת, בכל יום שעובר אני מבין כמה שזה משתלם להיות מטומטם.

היה לי עצוב לסיים טירונות. ובאמת רק עברו עשרה ימים וכבר אני מלא בנוסטלגיה. וזה נראה כאילו זה היה לפני חודש לפחות.

כל כך נהניתי בעשרה ימים האחרונים של הטירונות. באמת, היה כל כך כיף. רק בשביל עשרת הימים האחרונים כל הטירונות הזאת הייתה שווה.

והחברים מהטירונות. והצחוקים. והשיחות. ויום השדאות, שעברתי בהצטיינות (קיבלתי מאה במבחן המעשי!). איך זה היה כיף לרוץ ולזחול ולצעוק. ואחר כך לצחוק ולצחוק ולצחוק. כי זה הכל משחק. וברגע שאתה מבין את זה הכל הרבה יותר קל.

ההשבעה הייתה חצי משעשעת אבל גם חצי מרגשת. היה קצת עצוב להבין שתיכף זה נגמר. להסתכל מסביב ולהבין שתיכף צריך להיפרד. שבבוקר אני לא אעורר ואראה אותו במיטה מימני ואותו במיטה משמאלי. וכבר לא נלך ביחד לשק"ם ונזמין פיצה משפחתית אחרי יום מעייף. וזה שנוחר בלילה ומצחיק את כולנו יהיה במקום אחר. כבר לא נצעק "נשק שישים מעלות" ו"אש אש אש". כבר לא נישן באוהלים. כבר לא נתחבק אחרי שישי-שבת בבית.

ואיך אני יכול להתרגל פתאום לחופש הזה. איך אני יכול פתאום להתרגל להיות בלעדיהם.

מסיבות כאלה ואחרות, לא יכולתי להתחיל קורס מיד אחרי הטירונות. ולכן עד ינואר אני מסופח לבסיס קרוב לבית. אני מגיע לבסיס בבוקר ועוזב אחר הצהריים, ובשעות שאני בבסיס אני רוב הזמן לא עושה כלום. וביום חמישי כבר נגמר השבוע.

וזה אחרי ארבעה וחצי שבועות שבהם חזרתי הביתה רק ביום שישי, ופעם אחת גם סגרתי שבת.

אני די נהנה בבסיס החדש, מהחופש הכמעט מוחלט. מהאנשים הנחמדים. אבל אני גם שמח שאני צריך להיות שם רק עד ינואר. לא הייתי רוצה להישאר שם עד השחרור – לא בשביל זה התגייסתי. התגייסתי בשביל לעשות משהו, בשביל לתרום. לא בשביל לנקות להדפיס ורוב היום לא לעשות כלום.

לפעמים אני חושש שאני אתמכר לבסיס הזה. וזה רע, כמה שזה יהיה רע אם זה יקרה.

בכל מקרה, בינואר אני אתחיל קורס. ולא סתם קורס, קורס של משהו שווה (או לפחות כך אני מקווה). ובינתיים, למרות שאני לובש מדים, קשה לי להגיד שאני בצבא.

אני יודע מה חסר לי – חסרה לי אהבה.

חסר לי המגע. אבל לא רק – כי אם אני רוצה מגע אני יכול להשיג בקלות. אני אפילו לא צריך לחפש כל כך רחוק. אני נחמד ואני נראה טוב (ועם המדים בכלל... ).

אבל אני רוצה יותר. אני צריך יותר. ולפעמים הצורך הזה הוא למישהו מסוים. בעצם, ככה זה בדרך כלל.

לפעמים אני חושב שאם הייתי רוצה אותו באמת, כבר הייתי מוצא את האומץ ואומר לו את זה.

כבר כמה חודשים אני מגשש אחריו בזהירות.

והוא יודע, הרי זה ברור שהוא יודע. וזה הופך את העניין למטריד אפילו יותר. וזה מביך. וזה גם דבילי.

ובעצם, נמאס לי מהמשחק הזה. נמאס לי מכל המצב הזה שאני נמצא בו כרגע.

אני באמת מרגיש שאני צריך שינוי.

אני צריך לעזוב את הבית. לא בגלל שרע לי פה. פשוט בגלל שאני צריך כבר להיות עצמאי.

אני צריך זוגיות. ושתהיה מתפקדת ורצינית ונורמאלית. כי יש בי כל כך הרבה, וככה אני מרגיש שאני מתפזר.

כן, אני חושב שבעיקר אני שונא להתפזר.

החיפוש אחרי חיים שלמים מתחיל. כי קודם זה פחות היה חלק מהדאגות העכשוויות שלי ויותר חלק מהדאגות שלי לעתיד. עכשיו העתיד הזה הגיע.

וחסר לי. ואני צריך למלא את החלל. ואני יכול למלא את החלל. ואני שונה עכשיו, למרות שאני שונא לשמוע את זה מאנשים אחרים.

והכתיבה בורחת לי. קצת הכרחתי את עצמי לכתוב את הפוסט הזה, שנדחה כבר המון זמן למרות שיכולתי לכתוב אותו קודם.

אני מקווה שעכשיו, אחרי ששחררתי את המעצור הזה, הדברים יחזרו לזרום.