זאת האשמה. האשמה שאוכלת אותך מבפנים. בלי סיבה, אתה משכנע את עצמך. בלי סיבה, אני גם משוכנע בזה בעצמי. ובכל זאת, אשמה.

שיחה מקוטעת. במהלכה החלפנו שתיקות תמורת דמעות. כשאני תרמתי בשקט את האחרונות. איך שנתיים ויותר של חברות הופכות לאיבה. כן, איבה. נדמה לי ששמעתי איבה בקול שלך. נדמה לי ששמעתי איבה בקול שלי.

השיחה הייתה מעיקה. שנינו היינו ישירים כמו תמיד. תמיד ככה היינו כשדיברנו. מבתרים אחד את הרגש של השני לחתיכות קטנות. פוגעים פגיעות ממוקדות בנקודות הכי רגישות. ועושים את זה מאהבה. הופכים במובן מסוים למוח אחד, רגש אחד, מתלבטים יחד ולא נעלבים, כי איך אתה יכול להיעלב מעצמך.

ועכשיו הישירות הזאת פוגעת. מעליבה. חוצפנית. מרושעת.

היו המון ימים טובים מאז שכתבתי את הפוסט הקודם. היו המון ימים מאושרים ושמחים וכיפיים וקניתי המון ספרים במבצע של סלקום ופגשתי המון חברים וקראתי וישנתי ואכלתי המון. והיה לי גם טוב בזמן הזה שעבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון.

אבל עכשיו שוב רע לי. ואיך אני שונא לכתוב את צמד המילים האלה, "רע לי". תמיד מרגיש את התבוסתנות שבוקעת מהמילים האלה - הרע הוא שלי. הרע מגיע לי. הרע מגיע אלי.

ובכל זאת כותב אותן. וזה גורם לתחושת ה"רע-לי" אפילו להתחזק.

גורם לי להרגיש קטן, בודד, נטוש, נבגד.

כועס. כל כך כועס. על שטויות. על מהדק שנתקע לי. על חבילה שלא מגיעה בדואר. על הקור שבחוץ ועל החום שבפנים. על היובש בפנים והרטיבות המתגעגעת שבתוכי.

זה לא משנה מי התחיל. לא משנה מי הכי לא בסדר. לא משנה מה אגיד ולא משנה כמה אשקר.

כדור השלג כבר התחיל להתגלגל, והוא הולך וצובר נפח, והוא הולך וצובר תאוצה. אין שום דבר שאוכל לעשות בנידון. אין שום דבר שאוכל לעשות כדי להשיב את הגלגל אחורה.

לפעמים אני סתם פרנואיד, אבל לפעמים אני מרגיש כשמסתירים ממני דברים. אני גם לגמרי מבין למה. עושים את זה מתוך רגישות, אבל גם מטעמי נוחות.

אני בעד עולם חופשי ונקי משתלטנים (כמוני), מאנשים שלא יודעים להפריד רגש משכל (כמוני), מבכיינים (כמוני) וממתוסכלים (כמוני). אני לגמרי בעד עולם כזה. ולכן, לכן אני לא כועס. לכן אין לי על מה לסלוח. לכן אני לגמרי מבין. לכן אני לגמרי בעדך. בעדו. בעדכם.

רק חבל באמת, שאני לא יודע להפריד רגש משכל.

מחרתיים אני נוסע לאילת יחד עם המשפחה. חופש ראשון מאז שהתגייסתי. כן, אפילו רגילה אחרי הטירונות לא הייתה לי. בחופשה אני לא מתכוון להפיץ את המרמור שלי לכל עבר. אני מתכוון ליהנות. ואם לא ליהנות, אז לפחות לא לקלקל את ההנאה של אחרים.

אני משדר משהו אחר. השתניתי. נסתמתי. אין יוצא ואין בא. ידו של השומר קפוצה על המפתח, אם הוא לא בלע אותו כבר או זרק אותו לים. ודרוש הרבה כדי לפרוץ את החומות האלה. אבל כל זה לא משנה, כי לא נראה שמישהו מעוניין לעשות זאת.

אני יודע. רק אני. רק בי זה תלוי.

הכל בסופו של דבר מתחיל ונגמר בי, ככל שזה נוגע לעניינים שקשורים אלי. ואני יודע שזה נשמע טריוויאלי אבל מעטים האנשים שבאמת מעכלים את זה ומיישמים את זה.

המפתח אצלי. מאחורי כל היופי המזויף הזה והפוזה המוגזמת והכל כך לא מתאימה לי, עדיין מסתתר הגוזל המכוער והקירח. הגוזל שהוא אני. פעם קראתי לעצמי נסיך למרות שבכלל לא הרגשתי ככה. אבל בכל זאת ככה קראתי לעצמי. נסיך קטן. ולמה הפכתי? לאביר פחדן שכורע תחת משקל השריון.

יש דברים, שברגע שאתה מבין שהם מסתיימים ומשלים עם העובדה הזאת, זה כבר לא כל כך נורא שהם מסתיימים.

זה לא המקרה פה. אהבתי אותו. חבר יקר. אדם רגיש. אני מבין שזה מסתיים. לא מצאתי עוד אהבה בקולו. אני משלים עם העובדה הזאת.

ועדיין זה נורא, שככה זה מסתיים.

בכל זאת זה כואב.