מוצאי שבת בבית. השבת עברה עלי בשינה ממושכת, עם הפסקות קצרות לאוכל וקריאה. סיימתי את השבוע האחרון תשוש. אולי גם מעט מרוקן. חזרתי הביתה בחמישי בצהריים ויצאתי בערב עם חברים.

מרכז העיר, ירושלים, ליל חמישי. זה המקום המושלם לראות דברים שאתה לא רוצה לראות ולפגוש אנשים שאתה לא מעוניין לפגוש.

אז ראיתי אלימות, משטרה, מסוממים, הומלסים, אישה מוכה.

פגשתי ברחוב אנשים שלא ראיתי שנים. אנשים מכל מיני תקופות בחיים שלי. וחייכתי חיוך מאולץ והתעניינתי בשלומם בצורה מאולצת אפילו יותר.

מרכז העיר, ירושלים, ליל חמישי. קר. אני עם בגדים אזרחיים ומעיל צבאי כחול (אין לי מעיל אחר). מסתובב עם חברים. אולי יותר נכון להגיד שמסתובב לידם. הם צוחקים. מקשקשים, כרגיל. השטויות הרגילות, אני חושב לעצמי. ומרגיש שהזדקנתי, לפחות בעשר שנים.

הולך איתם, לידם. לא מרגיש קשור. הם כבר לא העוגן שלי. הם כבר לא מה שמחזיק אותי קרוב לאדמה. הם שם, אחד עם השני, עם הבדיחות הקבועות שלהם שפעם גם היו הבדיחות שלי. והיום הן כבר לא. הם כבר לא שלי.

מנסה לדבר איתם. רק נושא שיחה אחד יש לי בראש. צבא צבא צבא. שואל אותה מה עם המיונים שלה ואותו מתי הוא מתגייס, והם עונים שוב ושוב את אותן התשובות. ואני רואה שהם לא מעוניינים לדבר על זה. לא מעניין אותם כרגע, הצבא. אולי הוא אפילו מעיק עליהם. רק רוצים ליהנות מהשנה האחרונה שלהם בתור אזרחים, בכיתה י"ב או במכינה. מי רוצה לחשוב בליל חמישי במרכז העיר על הצבא.

אבל אני, לי אין ברירה. הצבא מקיף אותי, בולע אותי. אני בפנים, עמוק בפנים. וכמעט ואין לי שום דבר אחר בראש. סוף השבוע בבית מורכב בעיקר משינה וקריאה. לא יוצא בשישי וגם לא יוצא בשבת. לא יכול לצאת כשאני בבית, עם המשפחה הדתית שלי. לפעמים גם מרגיש שאני לא רוצה לצאת, רק לנוח.

אבל גם אם הייתי רוצה לא היה לי איך. בימי חמישי בדרך כלל סחוט מעייפות והולך לישון. לא יוצא לשום מקום. ובמוצאי שבת צריך להתארגן למחר וללכת לישון מוקדם, שיהיה לי כוח. ובאמצע, באמצע יש שבת. ואני לא יכול לצאת. ואין לי בית אחר, פה זה הבית שלי. פה אני נמצא בשבת.

רק לפעמים בערבי חמישי יוצא עם חברים.

וגם כאלה לא נשארו לי הרבה. מאז שנהייתי כל כך אסרטיבי איבדתי המון אנשים. גירשתי אותם מהחיים שלי. אם הם רק היו מתנצלים, אם רק היו מנסים להתעניין בי, בטח הייתי אוסף אותם חזרה. אבל הם בטח מרגישים כמוני, מרגישים שבגדתי בהם, שמחקתי אותם, שאין דרך חזרה. אולי גם חושבים שפעם הייתי נחמד יותר. פעם הייתי פחות עקשן, פחות אכזרי. אני אומר לעצמי שאני לא אכזרי, פשוט חושב קצת על עצמי. מפצה את עצמי על הרבה שנים שדרכו עלי וניצלו אותי והתעללו בי. לא עוד. מגיע לי קצת אושר מזוין.

אבל הדרך לאושר היא לא מאושרת בכלל. והיא אפילו כואבת. וזה לא שאכפת לי מהאנשים האלה כל השבוע. מי חושב עליהם בכלל. אבל אז מגיע יום חמישי.

וגם אלה שעדיין חברים שלי, שעדיין לא ניתקתי איתם את הקשר. גם הם מרוחקים. חלק מהם לא ראיתי כבר כמה חודשים. אין לי מתי, וכשיש מתי, אין כוח. וגם כשנפגשים או מדברים בטלפון, אני מרגיש שאני סתם מבזבז להם את הזמן, שאני כבר לא מעניין. ועכשיו אני גם לא יכול לחלוק חוויות מהצבא, בטח שלא בטלפון. אני אצטרך לשמור הכל לעצמי. ילד בן שמונה עשרה וחצי, עם אחריות של מדינה שלמה על הגב. או כך לפחות הם גורמים לך להרגיש. אז אתה מרגיש ככה וזה קצת כבד. ולא, לא כבד מדי, אבל כבד. כבד מספיק בשביל לעשות אותי כל כך עייף בליל חמישי.

הבית שלי מכוסה ערפל. בלילות קרים במיוחד אי אפשר לראות אותו בכלל. הבסיס הולך ומתבהר. מתחיל למצוא את האנשים שם שיהיו שלי. מתחיל למצוא שם את הפינות שלי. הפינה שבה אני שותה תה בבוקר. הפינה שבה אני שוכב וקורא. הפינה שבה אני יכול להתרכז.

אבל לא מוצא שם את עצמי. גם לא חושב שאמצא. אני נמצא בבית, מכוסה בערפל. ולא בבית שהוא כרגע הבית שלי, אלא בבית אחר, שעדיין לא גרתי בו, שעדיין לא מצאתי.

תמיד, בכל שלב בחיים שלי, תליתי את כל התקוות שלי בעתיד, בשלב הבא בחיים שלי. וזה לא שאני מתאכזב פעם אחר פעם... הרי בכל פעם אני מתקדם צעד אחד לעבר חיים מאושרים ועצמאיים.

אני פשוט תוהה לפעמים אם אי פעם אמצא את עצמי, או שאולי מתישהו אני פשוט אפסיק לחפש.