אני תמיד חי בפחד שאני חי באשליות, ושהמציאות היא לא כמו שאני תופס אותה. והפחד הזה משתק אותי לפעמים, כי הוא בעצם אומר שכל מה שאני מרגיש וחושב יכול להיות לא אמיתי, מזויף, גחמה.
שבת בבוקר. צמד מילים עם צליל כל כך מרגיע, עם ריח של בית, עם תחושה של המיטה הנוחה שלי, ריח האוכל שעל הפלטה, קרקוש הסכו"ם מהסלון כשאני מתעורר מאוחר וכבר התחילו לאכול בלעדי.
שבת בבוקר, המציאות. מיטת קפיצים לא נוחה בעליל. מחניק. מאוורר מרעיש מכוון למרכז הפרצוף. עיניים עייפות ולא מרוצות, גם אחרי עשר שעות שינה. מחשבות מטרידות מתרוצצות ולא מוצאות מנוחה.
וכאב. לא על החוסר שלי באהבה ושמחת חיים וסיפוק. אצלי אין חוסר, אצלי זה מלא לגמרי – בשנאה ועצב ואכזבה.
ועכשיו אני רוצה הביתה ולפעמים כשאני בבית אני רוצה לפה. ובעצם איפה הבית שלי עכשיו. איפה הבית שלי ב-28 החודשים הבאים. איך לעזאזל אני אמור להשלים עם המצב הזה.
(שבת בבוקר, בבסיס, על חתיכת נייר שמצאתי)
קפצתי לביקור קטן בבית הקודם שלי.
יש בחדר שלי פרפר לילה לבן שמפריע לי לכתוב, מטפס שוב ושוב על המסך שלי, מסתיר לי את הכתוב. דרך הכנפיים החצי שקופות שלו אני לא מצליח לקרוא.
עוד פרידה לאוסף. עוד שם לרשימת האיקסים המפוקפקת. והפעם היה לי כל כך חבל.
פוטנציאל. איזו מילה חלולה. נוטפת חוסר משמעות.
אז שוב לבד, היום ישבתי באוטובוס בדרך לירושלים, בדרך הביתה. אחרי שבת מיותרת בבסיס. מוסיקה באוזניות. נרדם ומתעורר עם בחילה. תקוע בפקק. רוצה לבקש מהנהג לרדת. רוצה להגיע הביתה.
זה לא היה קשה, להושיט יד ולתפוס אותו. הוא פרפר בכנפיו כשכלאתי אותו בעדינות בין אצבעותיי. לבסוף נרגע, כמו בשיר ילדים נח במרכז כף ידי.
יש אנשים בודדים שמדברים עם חיות המחמד שלהם.
רק קפצתי לבקר, אין זמן להרבה מילים.
בעוד שש שעות אני קם (לא מתעורר) ונוסע מפה. אולי אחזור בעוד שבוע, אולי בעוד שבועיים. אבל חלק ממני עדיין פה.
עוד לא התעורר, אבל הוא פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
