באחד מהלילות השבוע התעוררתי מחלום בבעתה. למרבה המזל כולם בחדר ישנו (אחד מהם אפילו נחר), כשהתרוממתי במיטה שלי וכמעט דפקתי את הראש במיטה שמעלי.

מה הפחיד אותי כל כך? שום דבר, בעצם. אבל משהו כן הגעיל אותי: בחלום שכבתי עם חברה טובה שלי מהיחידה. ומשום מה, משום מה זה היה לי כל כך מגעיל, כל כך דוחה, שזה פשוט עשה לי בחילה.

ברור לי מאיפה החלום הזה הגיע – לא מעט רמיזות מיניות עוברות שם, ביני לבינה. כמובן שרובן הגדול הוא בצחוק אבל אולי (רק אולי) אחדות מהן רציניות.

ובאותו יום, כשראיתי אותה והיא קפצה עלי וחיבקה אותי, משהו בי רצה להירתע ממנה, אבל השתקתי את החלק הזה וחיבקתי אותה בחזרה.

אפשר כבר להכריז באופן סופי ומוחלט שהתרגלתי לחיות בצבא. התרגלתי לסדר היום, התרגלתי למיטה, התרגלתי לחברים לחדר – לפלוצים ולנחירות בלילה ולשותפות בכפכפים למקלחת ובכסף לפיצה. התרגלתי למקלחות, הדבר שהפחיד אותי יותר מכל לפני יותר משמונה וחצי חודשים, והנה כבר שמונה וחצי חודשים אני מתקלח עם גברים עירומים אחרים, בלי מחיצות, בשעות האור, ואני אפילו מסתדר עם זה לא רע. גם עם הגירוי וגם עם הבושה. פשוט מקטין אותם ודוחק לפינה, והם אף פעם לא מפתיעים ובורחים ממנה.

איך אתאר את ההרגשה הכללית שלי כרגע? אני מוטרד, מוטרד מאוד. ופתאום יש לי המון חברים בצבא אבל אני קצת בודד איתם.

לעולם לא אוכל "לצאת מהארון" בבסיס, ובעצם אני גם לא כל כך רוצה. אני לא כל כך מרגיש הומו. לפעמים אני אפילו משכנע את עצמי שאני כבר לא נמשך לגברים, אבל האשליה הזאת מתנפצת די מהר.

ובכל זאת אני לא מגדיר את עצמי הומו. וגם אם הייתי מגדיר את עצמי ככזה, לא הייתי יכול להיות "מוצהר". לא יכול שכולם ידעו, לא ביחידה הכל-כך קרבית שאני נמצא בה.

אני מסבך לעצמי את החיים. אף פעם לא נכנע לאף צד שבי. ולפעמים יש רגעים שזה פשוט נמאס עלי, ובא לי להיות הומו. ובא לי להיות סטרייט. ושניהם באותה המידה, כי אני לא מתבייש בזה שאני הומו ולא רואה בלהיות סטרייט אידיאל.

אבל מגיע השלב שבו אני מתעייף, וכשאני נרדם הכל צף חזרה. ושוב אני מתעורר לעוד יום יפה בבעתה.

לפני קצת יותר משבוע רקדתי במסיבה בפעם הראשונה בחיים שלי.

התחלתי קצת הססני, ולאט לאט התחלתי קצת יותר לקפוץ, לזוז עם המוזיקה, להשתולל, להתפרע.

והיה כל כך כיף, כל כך משחרר, הכאב ברגליים בבוקר היה כל כך נעים וכל כך מספק. והרגשתי כאילו השתחררתי מכבלים שחנקו אותי. אני כבר לא יכול להגיד שאף פעם לא רקדתי, וכתירוץ להגיד שאני מבית דתי. אני חופשי מזה, חופשי מהבושה המיותרת הזאת. חופשי מהתנועות המוכניות והידועות מראש של תפילת עמידה. החלפתי אותן בתנועות אחרות, יותר מהנות, יותר מספקות.

כבר לא דתי, לגמרי. לא טורח לשים כיפה כמעט אף פעם, חוץ מטקסים למיניהם (ארוחת שבת, למשל). היא נמצאת בתיק, לכל מקרה שלא יהיה, ואני לא מסתיר את הרקע הדתי שלי, אבל אני יכול כבר להכריז סופית שהוא ברקע, ולא יותר מזה.

תחילת חודש יולי, תמיד אותה התרגשות כשיום ההולדת מתקרב.

ועכשיו אני אהיה בן תשע-עשרה. ושנה הבאה בן עשרים.

אני, בן עשרים, מי היה מאמין?

ופה הייתה נכנסת השתפכות על הימים הראשונים של הבלוג, כשעוד הייתי בן 15, ואיפה הייתי אז ואיפה אני היום... אבל אני עייף ועוד לא התארגנתי למחר.

אז לילה טוב, ושהחמסין והבדידות יעברו כבר.