אחרי שהוא שבר את הצלחת הוא שבר עוד אחת, בשביל הרעש.
ואחרי שהוא שבר עוד אחת, הוא החליט שאם כבר אז כבר, ושבר שלישית.
ואחרי שהשלישית כבר שכבה לה מרוסקת על הרצפה הוא שבר עוד שתיים שלוש, בשביל המזל.
כשגמר לשבור הוא צחק צחוק מטורף כזה, מהסרטים.
כשסיים לצחוק כבר לא נשאר לו מה לעשות, אז הוא הנחית את הראש על שולחן האוכל ושקע בשינה.
בבוקר הוא התעורר בין סלט המלפפונים לגבינה שהסריחה. הוא תפס את המפה מהצדדים, וקיפל אותה לרוחב. ואז קיפל שוב, לאורך.
הוא לקח את המפה, שהייתה ממש לא חד פעמית, וזרק אותה לזבל.
הוא הסתכל סביבו מרוצה. העוזרת כבר הלכה. הכל נקי.
הוא סידר את חלוק המשי הכחול שלו על גופו ויצא החוצה לגינה, לקרוא עיתון, שחיכה לו ממש ליד הכיסא הנוח.
הוא שרק ותוך חצי דקה הגיע אליו קפה, מלווה באשה שמנמנה ומתרפסת. הוא גער בה קצת, בגלל העיכוב, ואז עוד קצת, בשביל הכיף.
הוא ישב לו בגינה, סביבו ציפורים מצייצות, וכלבלב קטן שגודלו לא עולה על גודל של ארנבת התרוצץ סביבו, וגם קצת ליקק לו את הרגליים. הוא בעט בו, בגלל הליקוק, ואז בעט שוב, בשביל הכיף.
הגנן הגיע כדי לטפל בגינה והוא הורה לו לחכות עד שיסיים עם הקפה, ובנתיים, במקום להתבטל, שיטפל בכלב הזה. רעל או משהו. רק שיפסיק לייבב לו בין הרגליים.
הוא חייך לשמיים הכחולים, וזעם כשהאישה השמנמנה והמתרפסת הודיעה לו על שיחת טלפון חשובה. מה כל כך חשוב בשביל להפריע לי באמצע הקפה, הוא זעם, תגידי שאני עסוק. אה כן, הוא הוסיף בחיוך, מטעים כל מילה ומתענג על כל הברה, את מפוטרת.
האישה השמנה התרפסה קצת, ואחר כך בכתה, ואז הוא קרא לגנן, שיקח אותה משם.
הוא נכנס לבית הגדול, ופנה למקלחת.
חדר השירותים המפואר והענק חיכה לו מצוחצח. הוא סובב את ברז המים החמים, וגם קצת את הקרים, והאמבטיה התמלאה במהירות מפליאה ביחס לגודל שלה. הוא צלל פנימה, מוקף בקצף ובענן ניחוחות. תודה אבא, מילמל בין שפתיו, תודה לך. תודה לאל שאתה מת. תודה.
מזעזע? הוא לא חושב. הוא בנאדם רציונאלי. לא אמוציונאלי. מוות זה עצוב, הוא יודע, מוות זה מצער, הוא מבין, אבל המוות הזה הביא לו תועלת. תועלת גדולה.
הוא יודע שאם אביו היה חי הוא לא היה רואה ממנו פרוטה. הוא שנא אותי מההתחלה, הוא החליט, מהרגע שביצבצתי מבין רגליה של אמי הוא הסתכל עלי ושנא אותי. ואולי אפילו לפני זה. אולי אפילו כשעשה אותי הוא לחש לאימי באוזן "יצא לא משהו".
ובכל זאת, בתור יורשו היחיד של אביו הוא קיבל הכל. אביו אפילו לא הספיק לכתוב צאווה. המוות שלו היה כל כך פתאומי ולא צפוי. אם הוא לא היה הוא, יכול להיות שהוא היה חושב שהוא הרג את אבא שלו בעצמו. מה. שווה!
ואמא שלו כבר מתה מזמן. וזה באמת בגללו. למרות שהוא השתחרר די מהר בגלל שהוא טען לאי שפיות, והטענה שלו התקבלה.
אבל מה אני חושב עליהם עכשיו, הוא חשב, כל זה שלי!
כשיצא מהמקלחת עטוף בחלוק הגנן הגיע ואמר שיש לו טלפון.
מה פתאום אתה מעביר לי טלפונים? רצה לשאול ואז נזכר שפיטר את השמנה המתרפסת.
אני עסוק! הוא צעק, ופיטר גם את הגנן.
"אני עסוק" זה כינוי קצת מוגזם למה שהוא באמת עשה – הלך לישון.
הוא שכב על המיטה המוצעת באלכסון, מתענג על המיטה האורטופדית הנעימה. הוא שלח את ידו לטלפון שעל יד המיטה והזמין אוכל סיני. עד הבית. המזכירה שלי תקבל את ההזמנה, הוא מילמל לטלפון, ושכח שהשמנה כבר מזמן תפסה מונית ונסעה הביתה, להורים.
הטלפון העיר אותו.
הוא צריך לפנות את הבית תוך 48 שעות.
הבית שייך לאיזה גידי אחד.
הוא זעם. הבית שלי!!! אבא שלי העביר לי אותו! הבית שלי!
לאבא שלך היו חובות לפני מותו, ובמותו הם עברו אליך. מצטערים.
טוב, אם להודות על האמת, הם לא ממש הצטערו. הם אפילו לא ניסו לשוות לקול שלהם נימה של צער.
איזה חובות? מה חובות? אבא שלי היה עשיר! לא היו לו חובות! לא היה לו אוברדראפט! הכל אצלו היה פלוס אחד גדול! ענק!
אבל מהצד השני כבר ניתקו, והוא נתן לטלפון ליפול מידו, ולנחות על רצפת השיש הקרה והמבריקה להחליק.
מה שהוא לא ידע, זה שבלילה לפני שאביו שם קץ לחיו, אביו לקח מטוס לאילת, ושם, באיזו ספינה מוארת מדי והומה מדי, בלב הים, הוא ביזבז בהימורים את כל הונו, וגם קצת יותר. כי בכל זאת, הוא לא רצה למות בלי להשאיר לבנו היחיד, שרצח את אשתו ולבטח מתכנן לרצוח גם אותו, דבר.