החופש מתקרב לסיומו, וככל שהסוף שלו מתקרב הפחד שלי גדל.

הפחד מפני השנה הבאה.

אני לא מרגיש שאני אוכל לסבול עוד שנתיים בבית ספר הזה. אני פשוט שונא כל דבר שקשור אליו. החל מהתפילות בבוקר בצהריים ובערב, וכלה במורים המסריחים שם. אני כל כך שונא אותם. כמה נזקים הם גרמו לי. שהאלוהים שלהם יעניש אותם.

אני לא רוצה להמשיך שם. אני לא מסוגל, מנטלית.

הבטחתי לעצמי כשנגמרה שנת הלימודים הנוראית הזאת (למרות שמבחינה לימודית התקדמתי לא רע) שאני לא ממשיך שם עוד שנה, ובטח שלא עוד שנתיים.

אז הבטחתי.

אני מרגיש שכל כך התקדמתי בזמן האחרון, אפילו לפני שהחופש התחיל.

התקדמתי מבחינת קבלה עצמית. אומץ. גאווה.

אני לא רוצה לחזור אחורה.

אני לא רוצה לחזור למקום שאליו הבית ספר הזה רוצה להחזיר אותי.

אני לא אעמוד בטפטופים המבוקרים והארסיים שיטפטפו לי למוח שם.

אם אני אחזור אחורה, מי יודע, אולי אני לא אצליח להתקדם שוב.

אני מפחד פחד מוות.

בשביל לעבור בית ספר אני צריך לחשוף את עצמי.

להגיד להורים שלי שאני לא מאמין זה כל כך פשטני, וכל כך לא מוצדק, כי זה מפיל את כל הנטל עלי, בזמן שהוא אמור להיות עליהם. אם לא היו עוברים עלי כל הטלטולים שעברו עלי, אם לא הייתי צריך לריב עם עצמי וכמעט להרוג את עצמי במאמץ להשתנות בשבילם, הבלוג הזה לא היה נפתח, והייתי חי לי חיים רגילים של נער דתי לאומי בן 16. אבל לא.

לעבור לבית ספר דתי אחר, זה פשוט טמטום. אני רוצה בית ספר יותר פתוח. משהו שיתאים לי. להשקפת העולם שלי.

משום מה, קשה לאנשים פה לקבל את זה שיש לי השקפת עולם משל עצמי. הורידו לי מהמגנים בתואנה שאני "לא משתתף בפעילויות בית-ספריות ובדברים לא פורמליים שלא נוגעים ישירות לחומר הלימודים" בגלל שלא הלכתי להפגנות נגד פינוי גוש קטיף. כל מורה וההתחכמות שלו לגבי הצמחונות שלי. למה זה לא טוב. למה זה אסור, לפי "התורה הקדושה". אחח, ואם הם היו יודעים שאני הומו, הם פשוט היו חוגגים.

אני לא יכול להמשיך שם. זה יותר מדי צורב. זה יותר מדי מסוכן. זה יותר מדי מאיים.

אני מפחד לאבד את עצמי.

כמו שכבר אמרתי, אני מרגיש שכל כך התקדמתי משנה שעברה.

קראתי במקרה השבוע היסטורי של שיחה שלי באייסיקיו עם הומו לפני שנה וחודש.

הוא היה ההומו המוצהר הראשון שדיברתי איתו מעולם, וגם זה היה רק דרך האינטרנט.

אני זוכר איך הייתי מלא חששות, איך בידיים רועדות הקלדתי "אני חושב שאני הומו", ואחרי תחקור קצר הוא אמר לי שאין פה מה לחשוב ואני הומו. נקודה.

אני זוכר איך הרגשתי פתאום מין אבן כזאת שלוחצת לי על החזה, ועלו לי דמעות בעיניים.

כל כך פחדתי מהעתיד.

כל כך רציתי שהכל יישאר אותו דבר. לא רציתי שהעולם שלי יישתנה.

והיום אני רוצה בדיוק ההפך.

היום אני מצפה לעתיד בכיליון עיניים.

היום אני רוצה שכל העולם שלי יישתנה, ואם לא יישתנה, שלפחות ייתנו לי לעבור לעולם אחר. עולם שלי, אבל באמת שלי.

אני מרגיש פתאום הרבה יותר בוגר משנה שעברה.

יש לי דעות עצמאיות, אני מקבל את עצמי באהבה, אני רוצה לחיות. רוצה ללמוד דברים חדשים. רוצה לאהוב. רוצה להיות נאהב. רוצה לטעום קצת אושר אמיתי, כזה מהסרטים.

אבל מה?

פעם, הבעיה שלי היתה עם עצמי, והיום היא עם החברה.

אולי הגיע הזמן לנסות לפתור את הבעיה הזאת, ואם לא לפתור, לפחות להתעלם.

אני כבר חצי שנה מדבר על כמה שאני יכול לסמוך על דודה שלי, וכמה שאני יכול לספר לה הכל, ושאולי כדאי לספר לה גם את זה.

אין לי פה שום התלבטות. אני ועצמי מסכימים פה אחד שזה הדבר הנכון.

האומץ חסר.

וההזדמנות.

אני חושב שכשתהיה הזדמנות הפחד יהיה כל כך זניח, כי המטרה יותר חשובה מסתם פחדנות.

אני אספר לה. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

לא, אני לא חושב שזו תהיה איזושהי תרופת פלא שתעשה אותי בנאדם מאושר וחופשי, אבל היא אדם מבוגר. היא תוכל לעזור לי. יהיה מישהו שאני יכול לדבר איתו. מישהו קרוב משפחה.

זה יקרב אתי עוד יותר לקבלה העצמית שלא מושלמת עדיין. עוד מישהו יודע. זאת עובדה.

לא רק שעוד מישהו יודע, הוא גם מקבל את זה בצורה נפלאה, אבל לזה רק אפשר לצפות ולקוות.

החיים שלי צריכים שינוי רציני.

הם לא מסודרים כמו שאני רוצה. אני צריך לסדר אותם כמו שצריך. להזיז רהיטים. לצבוע בורוד.

אני יודע שיהיה קשה, ובטח יהיו כמה לילות שאני לא אשן, אבל אני חייב לעשות את זה.

כל דבר עדיף על מוות איטי של ה"עצמי" שלי, בעולם הגדול והנהדר שנקרא "יהדות".