הם סביבכם. נוסעים איתכם באוטובוס. קונים איתכם במכולת. משרתים איתכם בצבא.

הם סביבכם, מתבוססים בדמם, בכאבם, בצערם, בחטאיהם.

מילות נחמה לא יעזרו. אי אפשר להציל אותם, אי אפשר לעודד אותם. הם ימשיכו להתענות, לענות, לשתוק ועמוק בפנים גם לצעוק.

כבר כמעט שכחתי מה זה להיות הומו דתי. כמעט שכחתי את הקונפליקטים. כמעט שכחתי את חוסר האונים. כמעט שכחתי את המבט הגנוב שנשלח מהזווית של העין. הראש מורכן, השפתיים נשוכות, והלב פועם כמו משוגע.

איך יכולתי לשכוח את האיבה, הטינה והקנאה לכל מי שלא נמצא באותו מצב. למי שהשתחרר מכבלי הדת או להיפך, מכבלי הנטייה השונה. את השאלה הצורבת הזאת, איך, איך לעזאזל הוא עשה את זה. איך הוא הצליח להשתחרר.

ואין תקווה, אין מוצא. אין סוף טוב, רק הרבה סופים רעים. כמעט שכחתי את היד המגרדת את השיער שמתחת לכיפה. את קווי המתאר של התפילין על זרועי בבקרים.

הייתי אתמול לראשונה במפגש של הומואים דתיים ודתיים לשעבר (כמוני).

מלבד עייפות נוראית (כמעט נרדמתי שם על הספה), הרגשתי שם נורא לא קשור. כמעט כולם שם היו עם כיפות. והסתכלתי עליהם והם נראו לי מוכרים, למרות שלא פגשתי אותם לפני כן.

ישבתי, חשבתי, מדי פעם העיניים נעצמו מאליהן, נלחמתי בהן. הקשבתי. בשלב מסוים התחיל הכאב, כמו פצע מדמם התפשטה השריפה מהחזה אל כל חלקי הגוף. ולכמה רגעים נעלמתי, שקעתי בתוך עצמי, בתוך הגלד הזה, שהתחיל לדמם.

ובאותם רגעים גם אני הייתי כמוהם. באותם רגעים נזכרתי, כאבתי, צרחתי בלי קול. באותם רגעים לא היה מי שיציל אותי. התבוססתי בדמי, רצועות תפילין כרוכות על צווארי וכיפה בתוך פי. צפיתי בי נחנק וצרחתי. צרחתי בלי קול.