סיפרתי לדודה שלי.

עשיתי את זה.

לא היה קל, אני חייב לציין.

בקושי הצלחתי לדבר.

אבל עשיתי את זה.

זה קרה בשבת בערב, קצת לפני שהשבת יצאה.

כל השבת כבר עברה בלי שעשיתי את מה שרציתי לעשות, לספר לדודה שלי, אז התחלתי לבכות. פשוט ככה.

ואז היא נכנסה לחדר. היא שאלה מה קרה לי... אם אני מרגיש לא טוב... אמרתי שאני מרגיש בסדר גמור...

היא נסתה לברר מה מציק לי, ואני עודדתי אותה לעשות את זה.

היא שאלה אותי שאלות, ואני הנהנתי עם הראש במקום לדבר.

ניסיתי כמה פעמים להגיד "אני הומו" אבל לא יצא לי מהפה. פשוט לא יצא.

בסוף זה יצא. בעזרתה. ובעזרת דף, שעליו רשמתי, כי לדבר לא הצלחתי.

ואז התחלתי לבכות כמו משוגע. בכי של הקלה, בכי של כאב, אבל לא של צער או שמחה.

היא עודדה אותי. סיפרתי לה הכל. לא הסתרתי כלום.

העלתי גם את הבעיה הדתית שלי, שאני כבר לא מרגיש דתי.

סיפרתי על בית ספר.

היא הבטיחה שתעזור.

היא אמרה שאני בנאדם חזק שהצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו.

היא תחשוב, היא אמרה.

אני בטוח שהיא תעזור לי.

דיברנו עלכל מיני פתרונות לבעיות שלי.

היא אמרה שהיא תברר לי לגבי איזו קבוצת תמיכה פה באיזור, כי הדבר הכי חשוב זה תמיכה.

סיפרתי לה איך את כל התמיכה שלי קיבלתי מהאינטרנט, ואיך היום בשביל אינטרנט אני צריך להתגנב למחשב של אבא שלי בשקט, כמו איזה פורץ.

סיפרתי הכל, פרקתי.

עכשיו עוד מישהו יודע.

זה כבר לא סוד רק שלי.

אי אפשר להדחיק יותר. להמשיך הלאה. להשלים עם המצב.

לא.

הכל הולך להשתנות.

זה קרה רק לפני יומיים, ועדיין המחשבות לא עוזבות אותי.

הן משחזרות לי שוב ושוב את מה שקרה.

לפעמים אני אומר לעצמי כל הכבוד, ולפעמים במקום זה אני כועס על עצמי.

לא יודע למה.

אני במצב נורא רגיש כרגע. זה היה המעשה הכי אמיץ שעשיתי בחיים שלי. זה היה קשה. אני חושב שזה גם יהיה משתלם.

לא הלכתי היום לבית ספר. לא התחשק לי.

התחשק לי לחשוב. להירגע. לעצור שניה. בכל זאת,כשבנאדם עושה דבר כזה, מגיעים לו כמה ימי מנוחה, לא?

בכל אופן, עכשיו גדלים הסיכויים שאני לא אגמור שם את השנה.

הפוסט לא כתוב בצורה יפה, וגם לא מבהיר בדיוק מה קרה שם, איך זה היה. אבל בשלב הזה אני לא מסוגל ליותר מזה.

הכל עוד יותר מדי מעורבל לי בראש.

לא בכל יום אני מתחיל לצאת מהארון.