אני תקוע בשטח הזה, שבין "יש לי הכל" לבין "אין לי כלום".

ומשעמם פה. מוות.

אני כנראה עובר בית ספר.

כנראה.

פחות דוסי.

הרבה פחות.

אבל אולי לא.

אולי אני אשאר בבית ספר שלי בסוף.

מעניין כמה זמן אני אשאר בשטח האפל הזה.

בגלל שאני לא נוהג לעדכן הרבה (ושונא את עצמי בגלל זה), הנה לכם סיכום דברי הימים של הימים האחרונים, מאז שסיפרתי לדודה שלי (זה היה לפני חודש כמעט! איך הזמן רץ!) ועד היום.

בעצם, מי שעוקב אחרי הבלוג שלי לא ממש הבין מה קרה שם. כתבתי פוסט מבולבל יומיים אחרי שזה קרה, ודי.

אחרי שסיפרתי לדודה שלי שאני הומו, ממש שעה אחרי, הייתי צריך לעלות על האוטובוס הביתה.

התקשרתי לרוני. סיפרתי לה שסיפרתי.

ואז שקעתי במחשבות עם עברי לידר באוזניות.

האמת? לא היתה אצלי תחושה גדולה של אהבה והערכה עצמית.

היו רגעים שקיללתי את עצמי בלב. היו רגעים שאם הייתי יכול הייתי טופח לעצמי על השכם. מין תחושה כזאת מבולבלת. כאילו אני לא יודע למה לצפות.

לאט לאט, התרגלתי.

ואני חושב שזה היה נכון.

עכשיו גם שתי בנות דודות שלי יודעות.

שבועיים אחרי שסיפרתי לדודה שלי הייתי אצלה שוב בשבת.

במוצאי שבת, הלכתי עם בת דודה שלי להצגה "בן לבין", שבעיקרון עוסקת בהומוסקסואליות וטרנסקסואליות. היה נורא מעניין. אני ממליץ בחום. לכו!!!

אחר כך אכלנו פיצה ודיברתי איתה בחופשיות.

די מוזר, פתאום לדבר על עצמי באמת.

כל מיני דברים שעד לא מזמן פחדתי ללחוש אמרתי בקול במקום ציבורי. ולא הרגשתי פחד.

בבית ספר בנתיים אני לומד רק דברים שמעניינים אותי.

זאת אומרת, שבמתמטיקה אני בחמש יחידות, ואני לומד ביולוגיה וספרות כמו ילד טוב, אבל יש לי ממוצע 13 בגמרא, וגם את זה קיבלתי מניחושים.

אם אני אשאר בבית ספר הדפוק הזה, תהיה לי השנה בגרות בגמרא. ובקצב הזה, אני אכשל בבגרות בגמרא, ואז לא תהיה לי תעודת בגרות.

מה שאומר שאני חייב לעבור בית ספר.

אני עובד על זה.

בערך.

אני נורא ביישן, אבל בכל זאת, אני עומד לנסוע בימים הקרובים לראות בתי ספר. יש שניים שאני מתלבט ביניהם.

אני צריך להשתחרר מהפחדנות שלי. אני פשוט פחדן נורא לפעמים.

תגידו "אבל סיפרת לדודה שלך!".

אבל, גם כשניסיתי לספר לה, בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. ובכיתי כמו תינוק. זה קשה לי. אני פחדן.

אבל אני חייב לעוף מהבית ספר הזה. חייב.

לפני שיהיה מאוחר מדי.

הגעתי למסקנה שקיימת פיה שקוראים לה פיית הכיסים.

היא, בדומה לפיית השיניים, נוהגת להשאיר כסף.

רק שהיא, בניגוד לפיית השיניים, לא שמה כסף מתחת לכרית, אלא משתילה אותו בכיסים.

ואז, כשאתה מחטט בכיס באיזו הזדמנות, פתאום אתה מרגיש שטר. או מטבעות.

ומנסה להיזכר, "מתי הכנסתי אותם לשם?", ולא מצליח, כי לא אתה שמת את זה שם, זו פיית הכיסים.

אני מתגעגע לימים שבהם עידכנתי בכל יום. באמת שאני מתגעגע.

אבל עכשיו אני לא יכול. מה לעשות.

אולי אני צריך תחליף לישראבלוג.

מקום אחר שאני יכול לפרוק הכל.

יש את דודה שלי, אני יודע, אבל אני צריך חבר או חברה קרוב/ה.

מישהו שאני יכול לקפוץ אליו הביתה ולדבר.

חבר אמיתי.

ואין לי.

אולי בבית ספר החדש, אם אני אעבור לבית ספר החדש, יהיה לי.

הלוואי.