בחודשים האחרונים תוקפת אותי חרדה בכל פעם שאני מתחיל לכתוב. מסמך הוורד החדש מהבהב באיום, ואני כל הזמן מרגיש שיש פה איזה רגע שאני צריך לתפוס. שאולי יש איזה מרווח זמן חד פעמי ומיוחד שאם אכתוב בו, יצא לי קטע שלא אתבייש בו.
האם אני מאבד את זה? האם יש בכלל מה לאבד?
אני משתנה, מדבר הרבה יותר, כותב הרבה פחות. האם יש בכך סיבה להצטער?
ביום ההולדת שלי, ממש ביום ההולדת שלי, קצת אחרי חצות, היה לי דייט.
אז אני בן עשרים. אז מה? אז אני בן עשרים. איזה משפט משונה, איזה מוזר זה להיות בן עשרים. אני לא ממש מעכל את זה, ומצד שני גם לא בטוח שיש בכלל מה לעכל.
מה זה גיל, איזו משמעות יש לו. ולמה מייחסים כזאת משמעות למספרים עגולים?
משום מה אני מרגיש שהגיל העגול אליו הגעתי אמור לבוא יחד עם איזו סגירת מעגל. מרגיש שזה יום הולדת של תחושת השלמה, יום הולדת עגול. אבל איזו השלמה, ואיזו סגירת מעגל. מעגלים רק נפתחים ונפתחים, ובעצם לעולם לא נסגרים. גם כשהם נשכחים, הם עדיין קיימים וצצים בכל מיני רגעים, בדרך כלל ברגעים הכי לא מתאימים.
אחרי תקופה ארוכה של פלרטוטים למיניהם, וקשר קטוע וציני למדי, יצא שהיינו שנינו באותו מקום למשך שבת שלמה.
הוא הזמין אותי לישון איתו באותה מיטה בשישי בערב (היה מחסור במיטות באותה שבת). האצבעות כמו נפגשו בטעות. אני שתיתי קצת אז העזתי לשלוח את ידי בצורה קצת יותר מכוונת.
הלב שלי פעם כמו מטורף למגע ידו. הרגשתי את גופי רועד כשהוא שיתף פעולה. כשהתחיל ללטף את שערי חשבתי שאני עומד להתפוצץ מרוב התרגשות.
במשך כל יום ההולדת שלי, המוח שלי נתפס לשני דברים. כמו תקליט ישן חזר עליהם שוב ושוב ולא נתן לי מנוחה. אחד מהם היה השיר "היום יום הולדת" של ברי סחרוף, שהתנגן בראשי בלופים אינסופיים.
השני היה שם של מחלה, שכנראה נתקלתי בה כשתרמתי דם השבוע. אין לי מושג מה זאת המחלה "קרויצפלד יעקב", ולמה דווקא היא נתפסה לי בראש. אולי בגלל השם המשונה. ואולי לפעמים אני פשוט מוזר מדי, מוזר מכדי שאוכל להבין את עצמי.
כשנישקתי אותו הרגשתי את הקליפה העבה שלו מתקשחת לרגע, ואז נפערת לכדי סדק דק.
הצצתי פנימה, לא יכולתי שלא. ובפנים ראיתי בלגן מוחלט, ויופי שאין כדוגמתו.
שירי סעודה שלישית מהגינה הקדמית. קולו הבודד של אבא שלי הולך ומתחזק, הולך ונחלש. בחוסר בטחון מופגן ובדידות כמעט מוחלטת הוא מנצח על המקהלה בת האדם האחד.
"הלוך ילך ובכה, נושא משך הזרע"
תמיד הייתה לו פנטסיה, בה כולנו יושבים מסביב לשולחן השבת, שרים זמירות שבת ומספרים דברי תורה. ואמנם האחים הגדולים שלי לא הלכו בדרכי (או יותר נכון, אני לא הלכתי בדרכם), והם עדיין דתיים לכל דבר, אבל איכשהו הפנטסיה הזאת שלו מעולם לא התגשמה.
"בוא יבוא ברינה, נושא אלומותיו"
פעם היה מכריח אותנו לשיר, מכריח אותנו לספר דברי תורה. השנים חלפו, גדלנו, ואיתנו גם גדל הייאוש שלו. הפנטסיה עדיין קיימת, עדיין חולפת מעורפלת בדמיונו בכל ארוחת שבת. אבל עם הזמן היא דעכה, האש תחתיה כבתה כמעט לגמרי, והוא נשאר עם שיר הבדידות שלו, הולך ומתחזק הולך ונחלש, מנצח בבדידות על מקהלה בת אדם אחד.
מעטה הציניות שמקיף אותו (לא את אבא שלי, את הבחור מהפסקה שלפני האחרונה), הקליפה הקשיחה שאין דרך קלה ומהירה לשבור, מושכים אותי כל כך אבל גם מפחידים אותי מאוד.
אני חסר בטחון. פחות מפעם, אבל עדיין חסר בטחון להחליא. אני זקוק לחיזוקים חיוביים, לתגובות מעודדות. הציניות קשה לי, הפחד שלו מ"שיחות רציניות" מפחיד אותי מאוד.
הוא מראה חיבה בדרכו, והוא מאוד קשוב וישר. אבל קשה לי להבחין בזה לפעמים, כשחוסר הביטחון שלי משתלט עלי. לפעמים אני זקוק לעידוד פשוט, לחיוך של הבנה ותמיכה, לביטול גורף של כל המשפטים חסרי הביטחון שאני מוציא מפי.
והוא עם הקליפה העבה שלו, עם הסגירות האופיינית. אם לא אמצא דרך לגשר על החוסר הזה, אני אהרוס את הכל. כמו שהרסתי קשרים קודמים, חוסר הביטחון שלי יאכל אותי מבפנים עד שיתפרץ ויזרע הרס.
אני חייב לעצור את עצמי לפני שיהיה מאוחר מדי.
חוץ מלהיות איתו, לא עשיתי שום דבר מיוחד ביום ההולדת שלי. המון אנשים התקשרו לאחל לי מזל טוב או שלחו לי הודעות. מישהי בצבא הכינה לי עוגה, אבל בדיוק הייתי ביום חופש אז פספסתי אותה, והייתה עוד עוגה שהוחמצה כי לא הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. אבל עצם המחשבה שכל כך הרבה אנשים חשבו עלי, והכינו לי עוגה, והתקשרו, ושלחו הודעה, מילאה לי את הלב בחמימות כזאת, אמיתית כזאת.
אני כבר מרגיש ככה הרבה זמן, אבל עכשיו אני יכול להגיד את זה בוודאות – אני מרגיש נאהב, אני כל כך אוהב את החברים שלי. חוטים דקים וחזקים (וסלחו לי על הפלצנות) מחברים ביני לבין לא מעט אנשים. ולא משנה כמה נתרחק פיזית, החוטים האלה ישארו גמישים וחזקים כשהיו.
ברגעים שקשה לי, אני צריך להיזכר בחוטים האלה, כי ברגע שנזכרים בהם מתחילים להרגיש אותם. איזה מזל יש לי, שיש לי חברים כאלה, שיש לי חוטים כאלה חזקים שמחברים בינינו.
ואולי זאת תחושת ההשלמה הזאת של גיל עשרים. אולי כן חוויתי את יום ההולדת העגול הזה במלואו.
כשישנתי אצלו הרגשתי בבית. בין ערמות הבגדים, הספרים והצעצועים של האחיין שלו, הרגשתי שאני לא ממהר לשום מקום, לא צריך להספיק כלום. יום ההולדת היה סתם עוד יום רגוע, שליו, יום חופשי מדאגות.
המאוורר הסתובב והעניק משבי רוח נעימים אבל חולפים. כשעליתי על אוטובוס בדרך הביתה לא הצלחתי להירדם. אחת האוזניות נהרסה, והביטלס מעולם לא נשמעו כל כך חסרי ייחוד.
חוסר הביטחון הכריז מלחמה כשעליתי על אוטובוס הביתה. אם נראה לך שזה ילך, הוא לחש לי באוזן ללא האוזנייה, תדע שזה רק משב רוח. נעים אבל חולף.
אל תשכח כמה שנים ליוויתי אותך נאמנה, הוא הגביר את קולו כשהגברתי את הווליום. בזכותי אתה אדם טוב יותר, רגיש יותר.
ועצוב יותר, עניתי לו, ובודד יותר.
הוא גיחך וידע שאין צורך להוסיף עוד כלום, וכך הותיר אותי עם אוזנייה אחת, ועם משב רוחו החודר של המזגן באוטובוס. ועם המחשבות האינסופיות שרודפות אותי ולא נותנות לי מנוחה.
הוא רוצה מלחמה? הוא יקבל מלחמה.