מצחיק שתמיד כשאני רואה אותו או מדבר איתו, אני מתחיל לחשוב בדימויים. פתאום אני מגלה בפנים עולם חדש של רגשות מתפוצצים. היום למשל הרגשתי כמו גומייה שחוזרת בקפיצה למקומה אחרי שמתחו אותה יותר מדי. ותהום עמוקה פעורה בינינו כשאנחנו יושבים כל כך קרוב על הספסל בגן הציבורי באחת לפנות בוקר. שקט. גיא בן הינום מפריד בינינו לבין חומות העיר העתיקה המוארות.

פתאום נזכרתי בשיר שכתבתי פעם. לא ידעתי שאתה כותב שירים, הוא אמר. אני לא כותב שירים, לא הרבה, ולא שירים טובים. אני רואה תהום פרוסה תחתי/אני לא רואה קרקעית/יש משהו תהומי בתהום הזאת/חסר תכלית. לא כל כך זכרתי את ההמשך. משהו על איך שהוא יושב שם בצד השני, ומדרדר אבנים קטנות אל התהום.

זה שיר גרוע, ואני מודע לזה, אמרתי לו. הוא אמר שזה דווקא נשמע שיר יפה. וכמה שאני שונא את זה שאני כל כך מחושב. למה אני לא יכול פשוט לשלוח יד ולתפוס את שלו.

עבר יותר מחצי שנה מאז שנפרדנו. יצאתי מאז עם אנשים אחרים. לא יותר משני דייטים לבנאדם. לא היה לי שום דבר משמעותי, מרגש, מעורר דימויים כמוהו.

אני יכול להמשיך הלאה, אני מוכן להמשיך הלאה, אבל אני עדיין גומייה שמותחים אותה יותר מדי. בסוף (כשאנחנו נפגשים) היא משתחררת וחוזרת בקפיצה. אני צריך מישהו שיוציא אותי מזה.

תמיד כשאני הולך לבד בירושלים אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, אני מרגיש איך כל הקולות של העיר מתפצפצים לי באוזניים בעדינות. אני אוהב את השוק ואת הצעקות ואת הנאיביות שלהן ואת דוכני הממתקים ואת השמות המוזרים של הפירות ואת הנשים הזקנות שמובילות את העגלה שלהן בארשת חשיבות.

עוד קצת יותר משנה. בחיי שלא נשאר לי הרבה זמן. ועם כמה שאני רוצה להגיע כבר לסוף, אני מאוד מפחד להשתחרר. מרוב תוכניות לחיים שאחרי הצבא, אני מפחד שאלך לאיבוד, ואמצא את עצמי מבזבז את הזמן או נסחף בזרם יחד עם כל הדגים המתים.

שום דבר לא יעצור אותי אז. שום תירוץ ושום הורים ושום צבא. אני אהיה בנאדם חופשי. חופשי לעבוד, להרוויח, לשכור דירה, ללמוד, והכל בדרך שלי. איזה מפחיד זה שנגמרים התירוצים, ואתה נשאר להתמודד עם הדרישות שלך מעצמך. פתאום הן נראות לך גדולות ומאיימות, החלק בך שמחפש את הנוחות (גם אם הזמנית) מתכווץ, מתריע.

כמה קשה להילחם בעצמך. הרבה יותר קל להילחם באנשים אחרים.

די קשה לי לכתוב אחרי כמה שבועות שלא כתבתי בכלל. חלק מזה בגלל שלא הייתי בבית, וחלק בגלל שפשוט לא כתבתי. לא יצא. ולא רציתי להכריח את זה לצאת. אני לא חושב שאפשר.

אני באמת זקוק לקשר. אני נואש לרגשות מתפוצצים, להודעות שמעלות חיוכים, למגע, כמה שאני צריך מגע, חיבוקים, סקס, אצבעות משתלבות בנסיעה באוטובוס, או סתם ככה, באיזה שעת בוקר מוקדמת מדי, שוכבים ומחזיקים ידיים ומקשיבים לגשם ולרעמים בחוץ. ולא רוצים בשום פנים ואופן לקום.

אני מוכן לצאת עם אנשים אחרים. אני באמת מוכן לזה. אבל מה הסיכוי שאני אמצא מישהו טוב כמוהו?

היום הוא אמר לי שהוא מצטער שפתחתי בלוג ושהוא שלח לי מייל, כי בסוף זה גורם לי סבל.

לא רק סבל, אמרתי. אני חושב שאמרתי, מקווה שאמרתי. לא רק סבל.

אני יודע שאני רק בן עשרים, אבל כמה אפשר לחכות למשהו שלא בא.