יש לי מנהג לא לגמרי קבוע לצאת לריצה במוצאי שבת. זה תמיד לוקח לי הרבה זמן עד שאני מחליף למכנסי ריצה, נועל נעליים ועושה מתיחות, אבל בסופו של דבר, כשאני בחוץ עם מוסיקה מדרבנת באוזניים והכל מסביב נהיה מרוח, אין הרגשה נפלאה מזו.

גם הערב יצאתי כהרגלי לריצה, מכנסיים נעליים מתיחות ועברתי את דלת הבית בריצה. אבל הערב רץ איתי גוש שחור, שרק גדל כשהביט סביב על הרחוב שעוד נשאר בו שמץ של גשם ראשון.

אותו גוש שחור הכביד עלי את הריצה, במיוחד את העלייה הזאת שתמיד גומרת לי את כל הכוחות. הרוח הקרה שרקה לי באוזניים, בעיניים, בפנים. ניסיתי להשתעל, לשעל ממני והלאה את הגוש. השחור. אבל הוא נשאר לרוץ איתי ברחובות יבשים שעוד זוכרים ריח של גשם ראשון. עד שעצרתי באמצע הריצה, לפני הירידה. הלכתי כמה מטרים, ידיים מאחורי הראש, פותח לי פתח לאוויר, פותח לו פתח יציאה.

והמשכתי לרוץ, וההוא השחור נשאר איתי, עקשן, מטושטש אך עם זאת מאוד מרוכז. שחור. וכשהגעתי הביתה כבר הייתי אחרי הירידה והרחוב הסתחרר. ארבעה כיוונים התאחדו לכיוון אחד, וזה הרגע שבו הבנתי שהגוש השחור פה בשביל להישאר.

כולם מסתכלים במראה. זאת עובדה שאין לי ספק בה גם בלי שאצטרך לבדוק שהיא באמת נכונה. אין אדם אחד שלא מסתכל במראה, שלא בוחן את עצמו בצורה מינית כמעט, מבליט את החלקים האהובים עליו ומסתכל לעצמו עמוק אל תוך העיניים.

כשהבטתי היום במראה פתאום התנתקתי וחזרתי כמה שנים אחורה, ומי היה מאמין שמי שמביט בי עכשיו מהמראה הוא אותו אחד שהביט בדיוק מאותה מראה לפני כמה שנים.

מי היה מאמין שזיפים, ששערות בחזה, שבטחון עצמי, שציניות שכריזמטיות שקולניות הן של אותו הילד שרק לפני כמה שנים היה חף משיערות ומביטחון עצמי, לבד בכיתה עם ספר בהפסקה, רמוס ונכון להידרס על ידי כל מי שיביע נכונות, שיזרוק בדל של חיבה.

ובמקום להשלים עם המקום שאני נמצא בו היום, המקום שתמיד רציתי להימצא בו, המקום שאפשר לרקוד ולחבק ולעמוד על שלך ולהגן על כבודך, במקום להשלים עם המקום הזה אני גם קצת מתחרט כשאני מסתכל במראה ולא רואה את ברירת המחדל שהייתה כל כך טבעית לי במשך שנים.

וזה לא שאני איזה פיטר-פן מגוחך בן 20. הרי אני מתקרב אל פסגת שאיפותיי, מתקדם בכאלה צעדים ענקיים ואולי אפילו מפלצתיים. אבל הגוש השחור עדיין נמצא שם בפנים, נקי משיערות ומביטחון עצמי, בלי שרירים ובלי כוח להרים את הראש, מטושטש לגמרי אך עם זאת מאוד מרוכז.

וכשחשבתי שאני כבר לא יכול להיות מופתע בעניינים האלה, אבא שלי שאל אותי אם לשמור לי מקום לידו בבית הכנסת לראש השנה. עניתי שלא, בישירות. מצפה שירד מזה, כמו תמיד. אבל טיפש שכמוני, לא חושב שכמותי, הרי ראש השנה. איך אפשר שלא לבוא לאף תפילה בראש השנה, הוא שואל. אפשר, אני עונה, אני לא רוצה. לא בא לי. והרי התהום הזאת כבר כרויה מזמן, רק ממתינה לרגע שבו נמעד, באחד הסיבובים הזהירים שאנחנו עושים סביבה. כמו דו-קרב אנחנו סובבים בלי להביט אחד לשני בעיניים. והנה אבן מידרדרת, כמה רעש עושה אבן אחת. והוא לא מרפה, אבל ראש השנה. ואני, לא רוצה. בחיי שאני לא רוצה. אין דבר שאני רוצה פחות, פחות מלבוא לבית הכנסת. ועוד בראש השנה. והנה הקרקעית, האבן פוגעת בה בנקישה דקה, עמומה. ואני יודע, אני יודע שהתהום הזאת כרויה כבר מזמן. אני גם יודע שכרינו אותה יחד. בשתיקות, בהתעלמות, בשיחות שלא התקיימו על דברים שמובנים מאליהם. כמה עוד נוכל להסתובב סביבה, אני תוהה. הפעם זו אבן. בפעם הבאה זה שנינו. אחוזים אחד בשני, מרוטים. והפעם לא תהיה נקישה עמומה. לא יהיה שום דבר דק, שום דבר עמום בפעם הזאת. והוא כבר רגיל לכרות תהומות, ורגיל לדרדר אבנים. האם הנקישה הניעה משהו בפניו? נקישה דקה ועמומה כל כך. אולי הוא לא שמע. אני לא בא לבית כנסת, אבא, אני לא אוהב ללכת לבית כנסת. ואיך שהתהום הזאת הייתה כרויה כבר מזמן. לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני משיב. נקישות נעליו על המדרגות. חריקת כיסא המטבח כשאני קם. זרם של מים מהברז, מתיז על כל הסביבה. בחיי שאני לא רוצה ללכת לבית הכנסת, אין דבר שאני רוצה פחות.

אני לא יודע אם אני שלם עם זה, אבל מה שבטוח זה שאני לא מתבייש בזה – פתחתי כרטיס באטרף. וזה אתר היכרויות מהסוג הזול ביותר, אבל כבר שמעתי ואף ראיתי במו עיני דברים טובים שיצאו מהאתר הזה.

ונמאס לי להיות לבד ונמאס לי להסתובב נואש ולבקש מאנשים שיכירו לי חברים שלהם שבסופו של דבר בכלל לא מתאימים לי באף מובן.

והאתר הזה מכיל כמות כזאת גדולה של אנשים, אז אולי יש סיכוי שיהיה שם עוד מישהו כמוני. ואם לא שם, אז איפה? כל כמה שאנסה לברוח מהקהילה הזאת, במידה מסוימת אהיה חייב לוותר מתישהו, על משהו, בשביל להיות מאושר.

זאת תובנה נוראית אבל גם מאוד קריטית. אין גוש שחור שלא יגדל לשמע התובנה הזאת, אבל מה זה האושר שלי מול הגוש השחור והלא ממשי הזה.

אז כן, יש הרבה זבל. אבל לומדים לסנן אותו. ובטח שלא אעשה שום דבר שאני לא רוצה לעשות, כמו מין מזדמן. ולאט לאט, כמו ילד שיוצא סוף סוף לעולם האמיתי, הקליפה שלי מתקשחת והחושים שלי מתחדדים.

ואולי בקרוב אני אכיר מישהו ויהיה לי איתו טוב למשך תקופה ארוכה ואולי אפילו לכל החיים.

הסדרת הנשימה אחרי ריצה תמיד כרוכה במאמצים רבים, אולי אפילו יותר מאלה הדרושים לריצה עצמה. הגוש השחור מתערפל איכשהו, מתאחד עם שאר החושים שחוזרים למצבם הרגוע והרגיל.

והנה אני מזיע בפתח הבית, ברחוב קר שידע לא מזמן טעם של גשם ראשון. הריאות שורפות מהקור ומהמאמץ, הרגליים בוערות, והגוש השחור כבר נספג חזרה פנימה.

אני נכנס הביתה, שותה מים, עושה מתיחות, מתיישב לאכול.

אבא נכנס למטבח ושואל אותי איפה אני בראש השנה.