נראה שאני ממתין לדבר מה, אבל עדיין לא לגמרי ברור לי למה.

אני פותח את החלון יותר, מקשיב לקולות המכוניות החולפות מתחת לחלוני. אין קול מעורר קנאה יותר, מקול המכונית החולפת אך לא עוצרת מתחת לחלונך.

אני מתגעגע. אני אכול געגועים. אני מתגעגע אליו, מתגעגע לחברים שלי, מתגעגע לכתיבה שלי. אני כל כך מלא בגעגועים שאני כבר שוכח למה אני מתגעגע, ורק מרגיש את הגעגוע מחמיץ אצלי בפנים.

אני כמה למישהו, למשהו, לאהבה, לחיבוק. והכמיהה הלכה לאיבוד מרוב שהיא חזקה.

אני חזק, חזק יותר משהייתי אי פעם. ואני מודע לזה. ולא רק פיזית. אני יפה יותר, פחות מפחד, אומר בקול את דעתי, לפעמים אפילו יותר מדי בקול.

ברגע שאני מרגיש בנוח, אני מתחיל להשתלט. לא נותן לאנשים לסיים משפטים. רועש ובטוח בעצמי אני נואם, מצפה מכולם להקשיב, כל כך מרוצה כשזה אכן קורה.

אבל בעצם אני חוזר הביתה בסוף השבוע ונועל את עצמי בחדר וכמעט לא יוצא משם. מאונן במין תכליתיות כזאת, כמו מצפה להיפטר ממשהו באמצעות הפעולה המכנית הזאת.

אבל הכל נשאר דבוק עלי, ואני נעול בחדר שלי, ומכוניות עוברות לי מתחת לחלון.

בצבא הכרתי כמה אנשים שיישארו איתי לכל החיים. אני רואה פתאום כמה התקדמתי. מתלמיד תיכון מפוחד וביישן, הפכתי לבנאדם פתוח יותר, מקובל יותר. עניין הנטייה המינית שלי מעסיק אותי פחות היום, וזה גם הרבה פחות עניין לספר את זה לאנשים אחרים.

למעשה, אני כבר זקוק לשתי ידיים כדי לספור את האנשים ש"יודעים עלי" בצבא, ועוד שנייה אני אצטרך לעבור לספור עם כפות הרגליים. וזה לא שאני הולך ומחפש אנשים לספר להם. זה פשוט עולה בשיחה, וכשזה עולה, אני פשוט מספר. ואמנם עדיין יש את הרעד הזה, והמבט שלי עדיין מושפל כשאני מספר, אבל מהר מאוד אני מתעשת ומרים את הראש.

מה שמצחיק זה שרובם הופתעו כשסיפרתי להם. והייתה אפילו אחת שסירבה להאמין לי, והתעקשה שאני עובד עליה.

צדקו אלה שאמרו לי שוב ושוב שמי שלא יקבל אותי, כנראה לא ראוי להיות חבר שלי.

ובינתיים מצאתי לי חברים ראויים.

אבל בבית המצב שונה. ההורים כמובן יודעים, אבל לא מתעסקים בזה בכלל.

אתמול בערב, בארוחת ערב שבת, אחותי הגדולה קראה באיזה עלון שמחלקים בבית הכנסת. כששאלתי אותה מה היא קוראת, היא ניסתה בהתחלה להסתיר את זה, אבל בסוף הראתה לי.

כבר כמה שבועות העלון הזה מפרסם כתבות בקשר ל"נטיות הפוכות וההתמודדות עימן". כפי שאפשר להבין מהכותרת, הם לא בדיוק מעודדים את כל העניין. מי שעומד מאחורי הכתבות האלה (למיטב ידיעתי), הוא רב בשם שלמה אבינר, שגם הקים ארגון שנקרא "עצת נפש" (או "רפש", אם אתם בצד הלא נכון של הנטייה). הארגון "מרפא" הומואים, בעיקר דתיים, באמצעות קורס שנקרא "מסע אל הגבריות". הוא מכשיר אותם להתחתן עם בחורה ודן אותם לחיים של בדידות ובגידות בשם ה"הלכה".

בכל מקרה, אני לא יכולתי להתאפק, ושאלתי את אחותי מה דעתה. היא אמרה שהיא לא מסכימה עם הכתבות האלה ועם מה שעומד מאחוריהן, ושהיא לא מאמינה שזה משהו שאפשר לשנות. אחי הגדול הצטרף גם הוא לדיון והסכים איתה.

לאט לאט, וכמעט בלי לשים לב, הרגשתי איך נפרמים הקשרים בלשון שלי. קשר אחר קשר, כמו שנה אחרי שנה של הסתרות ושקרים, הם נפרמו להם ודגדגו לי בפה.

אני חושב שאפילו פתחתי את הפה והתכוונתי להגיד משהו. אולי "גם אני כזה". אולי משהו יותר מתוחכם, שיסיט את הדיון בצורה כזאת שההצהרה שתצא מפי בפני כל המשפחה בשולחן שבת לא תהיה כזאת בוטה.

אבל כשהפה שלי היה פתוח, והלשון שלי כבר לא נצורה, אחותי אמרה "איך אני מרחמת עליהם". ותוך רגע אחד הפה שלי נטרק, הלשון התפתלה במחאה כמו פיתיון על קרס, ואף אחד מסביב לשולחן השבת לא שם לב.

למדתי לשתות כדי לברוח מהכבדות. אני אמנם לא שותה לעיתים קרובות, אבל כמו השיכור מהנסיך הקטן, אני שותה כדי לשכוח שאני צריך את זה.

אני נהנה מספרים כבדים. הרצל ודוסטויבסקי, איך לא קראתי אותם קודם. "החטא ועונשו"! איזה ספר! כמה הפחידו אותי כשהתחלתי לקרוא אותו, שלא אשרוד אותו, שאפסיק אחרי עשרים עמודים. ואיך טבעתי בו! כמו זבוב שנמשך לאור כחול ומסוכן. כמה אני נהנה להרגיש את משקל הספר על הגב שלי כשאני נוסע איתו לצבא, כשאני חוזר איתו הביתה. כמו עוגן.

וכמה אני קל כשאני שותה. אני קופץ מכל מקום אפשרי. ממדרגות, מספסלים, ממדרכות. רק כדי להרגיש כמה שאני קל.

היום בבוקר בזמן ארוחת שבת מישהו אמר משהו ופתאום נזכרתי בך והגעגוע צרב בי פתאום כמו שלא צרב כבר הרבה זמן, ולרגע הבנתי כמה מופשטים הגעגועים שלי אליך וכמה מופשט המרחק והזמן שיעבור עד שנדבר בפעם הבאה.

חזרתי לדייטים. אם הבדידות לא נעלמת לבד, אני אגרש אותה.

ומי יודע, אולי אמצא מישהו שישכיח אותו ממני, או סתם מישהו שיסיח את דעתי.

שוב פותח את החלון. סגרתי אותו קודם כי הוא הפריע לי לכתוב.

מכוניות חולפות מתחת לחלון שלי, שלוש שניות מתוך שיר ונעלמות בקצה הרחוב. לא כתבתי ברכה ליום ההולדת של אימא שלי. הדלת נעולה מתוך הרגל. מחר בבוקר אני חוזר לצבא, ואין לי כוח לחזור אבל אין לי מושג מה הייתי עושה בלי זה.

החיים שלי מתפוררים לחתיכות קטנות, אם אפשר לקרוא לזה חיים בכלל.

אני מתקלף לרצועות דקות וחסרות משמעות. ופתאום אני מגלה שבפנים הכל ריק. אחרי כמעט חצי שנה של אהבה לא ממומשת, אהבה שהייתה סיוט אבל גם הייתה אחד הדברים הנפלאים שקרו לי לאחרונה, אחרי כמעט חצי שנה כזאת פתאום לגלות שזה בעצם ריק, וחסר סיכוי.

כל כך הרבה חברים מתרחקים, או מורחקים על לא עוול בכפם. סתם, כי ככה נראה לי הגיוני. הבלוג הזה נטוש. האימייל שלי עולה על גדותיו. החדר שלי מבולגן, את התיק מהטירונות עדיין לא רוקנתי, על הרצפה עטיפות של חטיפים וערימות של ספרים. ושלא כמו לפני הגיוס, כבר אין ערימות של בגדים. כי כל בוקר אני לובש את אותם בגדים. כל בוקר כשאני קם אני קם מישהו אחר. נכנס למדים ומהדק את החגורה ומסדר את הכומתה בכותפת ומביט במראה ורואה מבט ריק. וזוכר שפעם העיניים שלי היו יפות יותר, ולאיפה הכל נעלם ומה עושים כדי שזה יחזור.

באמת שאני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חיים.

אני קם בבוקר בשש ומתקלח. אם התקלחתי בלילה לפני השינה, אני קם בשש וחצי. מצחצח שיניים ושם עדשות ולובש מדים ונועל נעליים ובכל יום הן נהיות קלות יותר אבל בעצם זאת רק אשליה. יוצא מהבית, עטוף במעיל בגלל הצינה הזאת של הבוקר פה באיזור.

כשאני מגיע לבסיס אני קודם כל ממלא איזה טופס ואז עושה עוד איזו מטלה קבועה, ולאחר מכן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם המפקד שלי מטיל עלי איזו משימה, לפעמים בעלת גוון מפוקפק כמו "תכין קפה". במקום להתייחס אלי כמסופח הוא מתייחס אלי כמוצב, כפקיד. לפעמים גם כפקידה. "תשים את המפתחות אצל הפקידה שלי", ככה הוא אמר פעם למישהו. ואותי זה הרגיז. לא, אל תטעו, לא העליב. אני מזמן סיימתי להיעלב משטויות כאלה. זה פשוט הרגיז אותי, הרגיז אותי היחס. הרגיז אותי כי זה לא הוגן.

זה לא הוגן שהמסופחים האחרים הולכים הביתה כשאין מה לעשות, ואני לא יכול ללכת רק בגלל שהמפקד שלי החליט שהוא צריך פקידה. וזה לא שאני עושה משהו כשאני נשאר במשרד שלו. אני סתם משתעמם. לפעמים תופס את עמדת האינטרנט ומשחק קצת משחקי רשת. לפעמים אני סתם הולך להציק לאנשים ולהגיד להם שמשעמם לי. בדרך כלל אני מציק בש"ג. שם גם בדרך כלל משתפים פעולה.

וסתם, הכל סתם. ואני יודע שבסך הכל נשאר לי עוד חודש ככה אבל גם את החודש הזה יהיה לי קשה לעבור.

אני שונא את ההתבטלות. שונא את זה שהפכתי פקיד. אני מסופח, לעזאזל, אני לא פקיד. אני ממתין בבסיס הזה לקורס ולא יותר מזה.

תמיד כשתגיע לבסיס חדש יהיו האנשים שינסו לנצל אותך. במיוחד כשאתה מגיע, כמוני, מיד אחרי הטירונות, ואתה בטח עדיין חושב שכל רב"ט או סמל הוא מפקד ושכל קצין הוא אלוהים.

מהר מאוד ניערתי מעלי את כל הטפילים האלה. פיתחתי אסרטיביות שפעם לא הייתה קיימת בי. מהר מאוד הבהרתי לכולם שלמרות שאני צעיר בצורה בלתי-נתפסת כמעט, אותי – אי אפשר לנצל.

וכשאני חוזר הביתה, מה אני עושה? גם, לא עושה כלום. רואה קצת טלוויזיה. מאונן. קורא. לא בוכה למרות שמאוד מתחשק לי.

לפעמים אני סתם שוכב במיטה ומדמיין שאני לא לבד. מדמיין שיש איתי מישהו. לפעמים זה מישהו ספציפי. לפעמים זה גם מישהו אחר.

אני עדיין אוהב אותו. כמו מטומטם אני עדיין אוהב אותו.

אבל מאז שהוא סירב לי אני כבר הפסקתי לקוות. ואני לא יודע אם אני מתגעגע לחוסר הודאות שהיה קודם או מעדיף את החוסר בתקווה.

אני צריך אהבה. אני צריך חיים. אני צריך לחיות.

נמאס לי מהמוכניות הזאת שאני מתנהל בה. נמאס לי מהפסימיות שלי, מהדיכאון שלי, מהכאבים שלי.

בסופו של דבר כל מה שאני רוצה זה ליצור ולאהוב. הראשון לא הולך לי. והשני פשוט הולך לכיוונים לא נכונים.

ואם תנסו להתעמק במה שכתבתי כרגע, לנסות להבין מה עומד מאחורי המילים שלי, תגלו שבעצם אין שם כלום, תגלו שזה ריק.

איבדתי כמעט את הכל. איבדתי את הכתיבה ואיבדתי את השמחה ובכל יום שעובר אני מאבד עוד כישורים שלי, מאבד עוד תאים אפורים.

תגידו לי, איך אפשר לקרוא לדבר הזה חיים?

כשילד בן שמונה עשרה אומר שנמאס לו מדייטים, יש סיבה לדאגה?

לא יודע למה, אבל אני חושב שכן.

עוד קשר נגמר. אם אפשר לקרוא לשתי פגישות וחצי האלה קשר. אחרי שבוע של סינונים מצידו הצלחתי סופסוף להשיג אותו. הוא גמגם כמה שקרים עלובים לגבי ההתעלמות שלו אבל אני ידעתי שהוא משקר.

פתאום הוא נראה לי כל כך קטן. עד עכשיו הרגשתי כל הזמן שהוא טוב מדי בשבילי, יפה מדי בשבילי, חכם מדי בשבילי ומוצלח מדי בשבילי. ועכשיו האמת התבהרה לי – אני טוב מדי בשבילו. הוא אולי הבנאדם הכי עלוב וקטן שיצאתי איתו אי פעם.

אני שונא שקרנות. כשמישהי שאלה אותי לא מזמן מה הדבר שהכי חשוב לי שיהיה אצל בן הזוג שלי, אמרתי לה (תוך שאני מתנצל על הקיטשיות) שהכי חשוב לי שהוא יהיה אמיתי.

אני מרגיש שהוא שיקר לי שוב ושוב בתקופה הקצרה שיצאנו. שיקר לי בכל מעשה שעשה, בכל מילה שאמר, בכל חיוך שחייך. ואני שמח שלא התפתיתי לצאת איתו כשהוא התחיל איתי לפני שנה, כי אז הייתי נשבר לרסיסים. והיום? היום זה בקושי מזיז לי. וזאת האמת.

אמנם נמאס לי מדייטים אבל יש בי חלל. הלוואי שהיו בסופרמרקטים בני זוג אינסטנט שמכניסים למיקרו לשלוש דקות ומגישים חם.

למה לא מצליח לי? למה שוב ושוב זה נגמר? למה אני אף פעם לא מצליח למצוא את עצמי בקשר עם מישהו אחר?

עשיתי ספירה, לא מזמן, במקלחת, של כל האנשים שיצאתי איתם. המספר הוא שישה. שבעה כולל זה שנפרדתי ממנו לפני שעה. וכל זה תוך שנתיים. לא פחות ולא יותר.

אז כן, אפשר להגיד שמתחילים איתי. שרוצים אותי. שאוהבים אותי. אבל זה אף פעם לא מסתדר מבחינתי.

אני לא רוצה סטוצים (ומעולם גם לא היו לי). אני רוצה אהבה. מעטים האנשים שמוצאים אהבה בגיל שלי. זה גיל לא בשל, לא החלטי, לא מתאים לקשר רציני (כמוני?). אולי לכן כמעט תמיד יצאתי עם אנשים שגדולים ממני, גם אם לא בהרבה שנים.

ולכן אני אומר שנמאס לי מהדייטים המחורבנים האלה. נמאס לי מהשקרנות הזאת של אנשים, שמתחפשים ל"מחפשי קשר רציני" אבל בעצם יודעים שהם צעירים מדי בשביל להתחייב, ויודעים שאחרי שהם יסיימו איתי בטח יבוא אחר. איך אפשר לחשוב על סוף הקשר לפני שהוא התחיל? מה שווה קשר שלא נכנסים אליו בתקווה שיצא ממנו משהו רציני?

אני יודע. אני מאוד מקובע. מאוד מיושן. לא מודרני בעליל. מה רע ביחסים פתוחים? מה רע בסטוצים? מה רע בלהנות קצת? בטח אתם מדמיינים אותי עם שפתיים קפוצות, מבט חמור וחגורת צניעות.

אבל זה לא נכון. אני מצחיק. אני צוחק. אני יודע להיות משוחרר. ואני רוצה אהבה. ואני רוצה קשר רציני. ואני לא רוצה להתפשר. וזה לא משנה לי שאני בן שמונה עשרה. אני לא רוצה להתפשר.

אולי באמת אקנה לי חגורת צניעות.

מכיוון שאין בחורים אינסטנט בסופרמרקטים (בינתיים!), אני מטיל את המשימה הזאת עליכם –

בחור מגניב עם עגיל בגבה (אימא שונאת את זה!), עיניים גדולות (לא רק במובן המילולי) ושיער שחור מחפש בן זוג לחיים. אם אפשר שיהיה אמיתי. וגם קצת משוגע. אם הוא חכם זה כמובן מוסיף לעניין.

בלי דייטים ושטויות. קורות חיים אפשר לשלוח במייל. את הבחור בבקשה לשלוח בדואר.