"אין מילה מספיק חדה לתאר

כמה זה בוער, כשזה בוער"

לפני קצת יותר מחודש וחצי נכנסו לחיי זוג עיניים כחולות שלא היו שם קודם.

בכל פעם שאנחנו מדברים או נפגשים, אני שוב לא מאמין שזה באמת קורה לי. שהבחור המדהים הזה באמת שלי, באמת איתי.

מזמן (ואולי מעולם) לא חשתי משיכה כל כך עזה למישהו. משיכה רגשית, נפשית ופיזית. קשה לי ללכת לישון בלי לדבר איתו קודם. קשה לי להתחיל שבוע חדש בלי לראות אותו.

פערי המרחק והגיל (הוא בן 18 ואני בן 19 וחצי) הם בכלל לא פערים. אני כל כך נהנה להיפגש איתו, שהנסיעה המעט ארוכה אליו לא מעיקה עלי בכלל. והגיל? זה שטויות. יצאתי עם גדולים ממני וילדותיים ממנו. ובהרבה מקרים הוא יותר בוגר ממני.

בשבוע שעבר הוא היה בירושלים לראשונה מאז שהכרנו (עד אז תמיד נפגשנו באזור שלו או בתל אביב). התחושה הזאת שהוא איתי פה, בירושלים, שהיא כמו בית בשבילי, הייתה כמעט בלתי נתפסת. בכל פעם שהבנתי שהוא באמת פה, איתי, חייכתי חיוך אווילי.

בלתי נתפסים בעיני אותם רגעים קסומים, על-חושיים. המגע שלו בי. המבט שלו והחיוך שלו כשהוא מחייך אלי. לפעמים אני מסתכל עליו ומנסה לנצור את הרגעים האלה, לעגן אותם במוחי ולשמור שלא יברחו, כדי שאוכל להיזכר בהם גם אחר כך.

חושב שאולי אחר כך הם יהיו נתפסים יותר, מוחשיים יותר. אבל הם לא. גם הזיכרונות חזקים באותה מידה. אותה מידה בלתי נתפסת כמעט, שאין לי מילים כדי לתארה.

לפעמים כשאני חושב עליו (וזה לא כזה נדיר), אני תוהה - מה הסיכוי שזה יקרה. שאכיר מישהו שיהיה כל כך טוב ונכון בשבילי.

וברגעים האלה אני מבין איזה בר מזל אני.

באחד מהלילות השבוע התעוררתי מחלום בבעתה. למרבה המזל כולם בחדר ישנו (אחד מהם אפילו נחר), כשהתרוממתי במיטה שלי וכמעט דפקתי את הראש במיטה שמעלי.

מה הפחיד אותי כל כך? שום דבר, בעצם. אבל משהו כן הגעיל אותי: בחלום שכבתי עם חברה טובה שלי מהיחידה. ומשום מה, משום מה זה היה לי כל כך מגעיל, כל כך דוחה, שזה פשוט עשה לי בחילה.

ברור לי מאיפה החלום הזה הגיע – לא מעט רמיזות מיניות עוברות שם, ביני לבינה. כמובן שרובן הגדול הוא בצחוק אבל אולי (רק אולי) אחדות מהן רציניות.

ובאותו יום, כשראיתי אותה והיא קפצה עלי וחיבקה אותי, משהו בי רצה להירתע ממנה, אבל השתקתי את החלק הזה וחיבקתי אותה בחזרה.

אפשר כבר להכריז באופן סופי ומוחלט שהתרגלתי לחיות בצבא. התרגלתי לסדר היום, התרגלתי למיטה, התרגלתי לחברים לחדר – לפלוצים ולנחירות בלילה ולשותפות בכפכפים למקלחת ובכסף לפיצה. התרגלתי למקלחות, הדבר שהפחיד אותי יותר מכל לפני יותר משמונה וחצי חודשים, והנה כבר שמונה וחצי חודשים אני מתקלח עם גברים עירומים אחרים, בלי מחיצות, בשעות האור, ואני אפילו מסתדר עם זה לא רע. גם עם הגירוי וגם עם הבושה. פשוט מקטין אותם ודוחק לפינה, והם אף פעם לא מפתיעים ובורחים ממנה.

איך אתאר את ההרגשה הכללית שלי כרגע? אני מוטרד, מוטרד מאוד. ופתאום יש לי המון חברים בצבא אבל אני קצת בודד איתם.

לעולם לא אוכל "לצאת מהארון" בבסיס, ובעצם אני גם לא כל כך רוצה. אני לא כל כך מרגיש הומו. לפעמים אני אפילו משכנע את עצמי שאני כבר לא נמשך לגברים, אבל האשליה הזאת מתנפצת די מהר.

ובכל זאת אני לא מגדיר את עצמי הומו. וגם אם הייתי מגדיר את עצמי ככזה, לא הייתי יכול להיות "מוצהר". לא יכול שכולם ידעו, לא ביחידה הכל-כך קרבית שאני נמצא בה.

אני מסבך לעצמי את החיים. אף פעם לא נכנע לאף צד שבי. ולפעמים יש רגעים שזה פשוט נמאס עלי, ובא לי להיות הומו. ובא לי להיות סטרייט. ושניהם באותה המידה, כי אני לא מתבייש בזה שאני הומו ולא רואה בלהיות סטרייט אידיאל.

אבל מגיע השלב שבו אני מתעייף, וכשאני נרדם הכל צף חזרה. ושוב אני מתעורר לעוד יום יפה בבעתה.

לפני קצת יותר משבוע רקדתי במסיבה בפעם הראשונה בחיים שלי.

התחלתי קצת הססני, ולאט לאט התחלתי קצת יותר לקפוץ, לזוז עם המוזיקה, להשתולל, להתפרע.

והיה כל כך כיף, כל כך משחרר, הכאב ברגליים בבוקר היה כל כך נעים וכל כך מספק. והרגשתי כאילו השתחררתי מכבלים שחנקו אותי. אני כבר לא יכול להגיד שאף פעם לא רקדתי, וכתירוץ להגיד שאני מבית דתי. אני חופשי מזה, חופשי מהבושה המיותרת הזאת. חופשי מהתנועות המוכניות והידועות מראש של תפילת עמידה. החלפתי אותן בתנועות אחרות, יותר מהנות, יותר מספקות.

כבר לא דתי, לגמרי. לא טורח לשים כיפה כמעט אף פעם, חוץ מטקסים למיניהם (ארוחת שבת, למשל). היא נמצאת בתיק, לכל מקרה שלא יהיה, ואני לא מסתיר את הרקע הדתי שלי, אבל אני יכול כבר להכריז סופית שהוא ברקע, ולא יותר מזה.

תחילת חודש יולי, תמיד אותה התרגשות כשיום ההולדת מתקרב.

ועכשיו אני אהיה בן תשע-עשרה. ושנה הבאה בן עשרים.

אני, בן עשרים, מי היה מאמין?

ופה הייתה נכנסת השתפכות על הימים הראשונים של הבלוג, כשעוד הייתי בן 15, ואיפה הייתי אז ואיפה אני היום... אבל אני עייף ועוד לא התארגנתי למחר.

אז לילה טוב, ושהחמסין והבדידות יעברו כבר.

השבת ישנתי יותר ממה שישנתי בכל הלילות השבוע יחד (ממוצע שעות השינה ללילה עמד על שלוש). השינה השבת הייתה חסרת חלומות ואפורה, אולי בניגוד לשבוע שעבר, שהיה כל כך סוער וצבעוני.

קודם כל, השבוע הזה היה שונה מהשבועות האחרים שלי ביחידה בגלל שלא חזרתי הביתה בשבת שלפניו – הייתי בבסיס באותה שבת, ושמרתי.

זה לא היה כזה נורא כמו שהייתי מצפה, זה אפילו היה נחמד. נשארו איתי אנשים נחמדים ולמדתי להכיר אותם קצת טוב יותר. והייתה אווירה כזאת, אמנם לא כמו בבית אבל מיוחדת. ישבנו בלילה עם כמה גיטרות וניגנו ושרנו שירים ישראליים, ישנים וחדשים. וחדר המועדון היה כמעט כולו שלי ויכולתי לראות כמעט כל מה שרציתי, בעוד שבמשך השבוע רואים בו בעיקר כדורגל, חוץ מהשעות בהן משודר "השיר שלנו". מין הסכם לא-כתוב שכזה בין הבנות לבנים.

וגם יכולתי לדבר בטלפון בשבת הזאת, שלא כמו בשבתות שאני בבית, בהן אני מסתפק בהודעות טקסט. והייתה לי שיחה אחת חשובה עם מישהו שפעם היה מאוד חשוב לי וכנראה שגם עדיין. ואמרתי לו מה שאני מרגיש וקצת רעדתי אבל כמעט ולא בכיתי. וזה היה לי חשוב להגיד את מה שאמרתי, גם אם חלק מהדברים היו קצת אכזריים ומעליבים. הם פשוט היו נכונים, וזה היה חשוב לשנינו לשמוע את האמת.

אז יום ראשון בשבוע האחרון התחיל בצורה שונה מהרגיל. במקום לקום בשש במיטה שלי בבית ולהתארגן ולצאת לבסיס, קמתי בשש במיטה שלי בבסיס, מעט מבולבל, התארגנתי והלכתי לשמור. אחרי השמירה התחיל הטירוף, התחילה העבודה. עשיתי כל כך הרבה דברים השבוע, ולצערי לא אוכל לכתוב פה על אף אחד מהם.

ובכל זאת, למרות שאני אוהב לעבוד ולהרגיש משמעותי, גם קצת נשברתי השבוע. כי נורא קשה לי עם המפקד שלי, עם חוסר הפרגון שלו, עם היחס הלא-אנושי שהוא נותן לי – גם בצורה שבה הוא מתייחס אלי וגם בצורה שבה הוא מטיל עלי פקודות. הבעיה העיקרית איתו היא שנורא קשה להגדיר את הבעיה איתו. הוא לא עושה שום דבר שהוא לא חוקי, שום דבר שיכול להשתמע בצורה חד משמעית כשלילי. אבל הוא פשוט חסר התחשבות. והעבודה תחתיו שוחקת. ואני מסתכל על ה"פז"מניקים" במחלקה שלי ורואה כמה הם שחוקים, כמה הם קטנים לידו, ומפחד שבקרוב אני אהיה כמוהם.

כי מצד אחד נורא שמחתי כשהגעתי ליחידה הזאת, ועדיין לרוב אני מאושר שם, ונהנה, ויש שם אנשים טובים, ואווירה טובה, וזה בכלל לא נורא שזה בסיס סגור ושיש הרבה עבודה. אבל מצד שני, היו רגעים השבוע ששאלתי את עצמי למה זה שווה את זה. למה אני נותן את המקסימום בזמן שאני מקבל הרבה פחות מהמינימום. ואני מודע לזה שהמטרה העיקרית בצבא היא לתרום ולא לקבל תמורה, אבל אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך ככה.

לא, לא מצפה להכרת טובה על כל דבר שאני עושה. בכלל לא. אני רק רוצה קצת יחס אנושי, רק רוצה שיהיה לי למי לפנות כשקשה לי, כשאני צריך עזרה, כשאני מרגיש שזה מוגזם ושאני תיכף מתמוטט. וכרגע אין לי מישהו כזה. כל מה שיש לי זה האדם המגעיל הזה שלא מפספס הזדמנויות להשפיל אותי, לגרום לי להרגיש מיותר, ולגרום לי להרגיש אשם על כך שישנתי יותר משלוש שעות בלילה.

הבעיה היא שהיחס הזה הוא לא רק כלפי, אז אני אפילו לא יכול לרחם על עצמי.

ביום שלישי יצאתי לאפטר, אולי האפטר הכי מבאס בחיים שלי – כמעט כל הלילה ניקיתי את החדר שלי לפסח, ישנתי איזה שעתיים, ונסעתי חזרה את הנסיעה המפרכת והארוכה הזאת לבסיס. בכל מקרה, בדרך הביתה, קרה דבר מעניין – מישהי התחילה איתי באוטובוס! היא אמנם לא ממש הציעה לי לצאת איתה, אבל היא די פלירטטה איתי, ואני גם קצת שיתפתי פעולה. היא הייתה ממש נחמדה, וגם די חמודה, וגילינו שיש לנו גם כמה חברים משותפים (היא ירושלמית! איזה קטע...).

בכל מקרה, לא ביקשתי את הטלפון שלה כשירדתי מהאוטובוס, למרות שבאותה סיטואציה זה היה מתבקש. טוב, אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם למה לא ביקשתי את הטלפון שלה ("בעיית" משיכה לא קטנה לבנים), וגם אני יכול לתאר לעצמי, ובכל זאת, כשהאוטובוס התרחק, קצת הצטערתי על זה.

לא יודע מה חשבתי. הרי ברור שזה לא היה הוגן מצידי לצאת איתה. אבל באיזשהו מקום הצטערתי שלא ניסיתי, שהייתה לי הזדמנות מצוינת לחוות את זה ולא הלכתי על זה.

לא יודע במה זה היה שונה מההזדמנויות האחרות שהיו לי לצאת עם בנות, בהן היה לי ברור שזה דבר שלא יקרה. וזה לא שאני נמשך עכשיו פחות לבנים. ואני גם לא חושב שהתחלתי להימשך לבנות. אין לי מושג. בכל מקרה, אני חושב שהשינוי הוא לא במשיכה שלי, אלא בדרך שבה אני חושב.

קצת קשה לי היום להוציא מהפה את צמד המילים "אני הומו". ולא בגלל שאני לא נמשך לבנים. וגם לא בגלל שאני שונא את עצמי ואת המשיכה הזאת. זה בכלל לא העניין. העניין הוא שאני לא מרגיש שייך לשום קהילה הומו-לסבית ומתוקף זה גם לא להגדרה המקובלת של הומו.

עכשיו, אולי זה נשמע טוב ויפה ובוגר מאוד על הנייר, אבל בפועל זה מאוד מבלבל, כמו אותו מקרה ביום שלישי עם הבחורה באוטובוס. הרי ברור לי שאני לא אמור לצאת איתה, כי אני לא נמשך אליה. ובכל זאת, אני כבר לא הומו, אז אין שום סיבה שלא אצא איתה.

אני לא יודע אם אני ברור אבל בטח אפשר להבין את הבלגן שמתרחש בתוכי. אבל אני לא נותן לעצמי לחזור ולהגדיר את עצמי על פי אנשים אחרים, ובשלב מסוים פשוט אצטרך ללמוד לקשר את המעשים שלי לרגשות שלי, בלי צורך בגורם מגשר כמו הגדרה באמצע.

ואני יודע שאני אפילו פחות ברור עכשיו, אבל זה לא משנה. העיקר שאני אבין את עצמי.

ואני בדרך.

וביום חמישי קרה לי דבר נפלא.

מכל מיני סיבות הייתי מטעם היחידה שלי בבסיס במרכז הארץ. בכל מקרה, העבודה שלי שם נגמרה בשעות הצהריים, וההסעה חזרה לבסיס הייתה אמורה להגיע רק בלילה. אז ישבתי בחוץ, והייתה רוח קרירה מהים, והיה שקט, ולא היה לי עם מי לקשקש בפלאפון, אז פשוט הסתכלתי מסביב, וחשבתי.

רציתי לכתוב עכשיו איזה משפט דרמטי, כמו "ואז הוא עבר", אבל זה לא היה כזה דרמטי. ישבתי ועברו הרבה אנשים והסתכלתי עליהם. וגם הוא עבר. וגם עליו הסתכלתי. ולמרבה ההפתעה גם הוא הסתכל עלי. ואז הוא עבר לידי שוב, ושוב החלפנו מבטים.

ובסופו של דבר הוא בא והתחיל לדבר איתי.

אז מי זה "הוא"? "הוא" זה בחור ממש חמוד, דתל"ש, משרת ביחידה קרבית אבל לא קרבי (כמוני), והעברתי איתו שלוש שעות שהיו יכולות להיות משעממות מאוד אילולא הוא.

אף אחד מאיתנו לא הצהיר על נטיותיו המיניות, ומאוד יכול להיות שהוא סטרייט למהדרין (הוא גם נראה כזה), ובכל זאת הוא זה שיזם את השיחה איתי, והוא זה שיזם את החלפת מספרי הפלאפון. ואמנם היה לו איזשהו תירוץ לזה שכדאי שנחליף מספרי טלפון, אבל התירוץ שלו היה מאוד לא משכנע, ואני חושב שהוא ידע את זה.

מאז הספקנו להתכתב קצת בהודעות. והספקתי להזמין אותו לירושלים ברגילה, והוא נענה. ו... אני לא יודע, למרות שיכול להיות שהוא בכלל לא נמשך לגברים, בכל זאת הפגישה איתו גרמה לי להרגיש חי. נורא התגעגעתי לתחושה המתרגשת הזאת בחזה, לגעגועים המיוחדים האלה שמתגעגעים לבנאדם שבקושי מכירים. געגועים לא למה שהיה איתו, כי כמעט ולא היה כלום, אלא למה שיהיה.

וממה שהספקתי להכיר, הוא היה נראה לי בנאדם כל כך טוב, ורגיש. והוא גם יפה. ודומה לי. והכרתי אותו ככה, בצורה טבעית, וזה דבר שתמיד רציתי שיקרה לי.

יכול להיות שתיכף תבוא האכזבה, ואני בכלל לא יודע איך לשאול אותו אם הוא "כזה", אבל בינתיים זאת הרגשה נעימה, בינתיים אני מרגיש חי.

ביום שישי יצאתי הביתה מאוחר מהרגיל, בגלל איזו עבודה שמישהו בכיר-מכדי-לסרב-לו הפיל עלי ברגע האחרון. וכשהגעתי לתחנה המרכזית בירושלים עייף ועצבני (לא היה לי מקום לשבת באוטובוס לירושלים), גיליתי שבדיוק פספסתי את האוטובוס הביתה (שרק לפרוטוקול, הוא האוטובוס השלישי שאני צריך לקחת כדי להגיע). אז הסתובבתי בתחנה המרכזית, וראיתי שב"צומת-ספרים" יש דוכן של ספרים פגומים וישנים בהנחה. אז נברתי שם וקניתי ספר אחד לאחותי הקטנה וספר אחד לעצמי – "כמה טוב להיות פרח קיר", של סטיבן צ'בוסקי.

על הספר הזה המליצו לי פעם בתגובות פה לבלוג. אמרו לי שאני חייב לקרוא אותו, שצ'ארלי מזכיר להם אותי, שבטח אזדהה איתו.

אז קראתי אותו וטיפה התרעמתי על זה שהמגיבים האלה (מי הם בכלל ואיפה הם היום) חשבו שהוא דומה לי. שהוא אפילו מזכיר אותי. ואז חשבתי שאולי אני כן מזכיר אותו קצת בכתיבה שלי, הרי הם לא הכירו אותי במציאות.

וגם חשבתי על זה שהשתנתי מאז המון, ובטח היום הם לא היו אומרים עלי את אותו הדבר. וזה חיובי אבל גם שלילי, כמובן. אין מה לעשות, אני מתבגר, ומשתנה.

(בעוד קצת יותר משלושה חודשים אני בן 19.)

וגם נהיה חכם יותר, אבל כנראה שאלה סתם קשקושים של מבוגרים.