בחודשים האחרונים תוקפת אותי חרדה בכל פעם שאני מתחיל לכתוב. מסמך הוורד החדש מהבהב באיום, ואני כל הזמן מרגיש שיש פה איזה רגע שאני צריך לתפוס. שאולי יש איזה מרווח זמן חד פעמי ומיוחד שאם אכתוב בו, יצא לי קטע שלא אתבייש בו.

האם אני מאבד את זה? האם יש בכלל מה לאבד?

אני משתנה, מדבר הרבה יותר, כותב הרבה פחות. האם יש בכך סיבה להצטער?

ביום ההולדת שלי, ממש ביום ההולדת שלי, קצת אחרי חצות, היה לי דייט.

אז אני בן עשרים. אז מה? אז אני בן עשרים. איזה משפט משונה, איזה מוזר זה להיות בן עשרים. אני לא ממש מעכל את זה, ומצד שני גם לא בטוח שיש בכלל מה לעכל.

מה זה גיל, איזו משמעות יש לו. ולמה מייחסים כזאת משמעות למספרים עגולים?

משום מה אני מרגיש שהגיל העגול אליו הגעתי אמור לבוא יחד עם איזו סגירת מעגל. מרגיש שזה יום הולדת של תחושת השלמה, יום הולדת עגול. אבל איזו השלמה, ואיזו סגירת מעגל. מעגלים רק נפתחים ונפתחים, ובעצם לעולם לא נסגרים. גם כשהם נשכחים, הם עדיין קיימים וצצים בכל מיני רגעים, בדרך כלל ברגעים הכי לא מתאימים.

אחרי תקופה ארוכה של פלרטוטים למיניהם, וקשר קטוע וציני למדי, יצא שהיינו שנינו באותו מקום למשך שבת שלמה.

הוא הזמין אותי לישון איתו באותה מיטה בשישי בערב (היה מחסור במיטות באותה שבת). האצבעות כמו נפגשו בטעות. אני שתיתי קצת אז העזתי לשלוח את ידי בצורה קצת יותר מכוונת.

הלב שלי פעם כמו מטורף למגע ידו. הרגשתי את גופי רועד כשהוא שיתף פעולה. כשהתחיל ללטף את שערי חשבתי שאני עומד להתפוצץ מרוב התרגשות.

במשך כל יום ההולדת שלי, המוח שלי נתפס לשני דברים. כמו תקליט ישן חזר עליהם שוב ושוב ולא נתן לי מנוחה. אחד מהם היה השיר "היום יום הולדת" של ברי סחרוף, שהתנגן בראשי בלופים אינסופיים.

השני היה שם של מחלה, שכנראה נתקלתי בה כשתרמתי דם השבוע. אין לי מושג מה זאת המחלה "קרויצפלד יעקב", ולמה דווקא היא נתפסה לי בראש. אולי בגלל השם המשונה. ואולי לפעמים אני פשוט מוזר מדי, מוזר מכדי שאוכל להבין את עצמי.

כשנישקתי אותו הרגשתי את הקליפה העבה שלו מתקשחת לרגע, ואז נפערת לכדי סדק דק.

הצצתי פנימה, לא יכולתי שלא. ובפנים ראיתי בלגן מוחלט, ויופי שאין כדוגמתו.

שירי סעודה שלישית מהגינה הקדמית. קולו הבודד של אבא שלי הולך ומתחזק, הולך ונחלש. בחוסר בטחון מופגן ובדידות כמעט מוחלטת הוא מנצח על המקהלה בת האדם האחד.

"הלוך ילך ובכה, נושא משך הזרע"

תמיד הייתה לו פנטסיה, בה כולנו יושבים מסביב לשולחן השבת, שרים זמירות שבת ומספרים דברי תורה. ואמנם האחים הגדולים שלי לא הלכו בדרכי (או יותר נכון, אני לא הלכתי בדרכם), והם עדיין דתיים לכל דבר, אבל איכשהו הפנטסיה הזאת שלו מעולם לא התגשמה.

"בוא יבוא ברינה, נושא אלומותיו"

פעם היה מכריח אותנו לשיר, מכריח אותנו לספר דברי תורה. השנים חלפו, גדלנו, ואיתנו גם גדל הייאוש שלו. הפנטסיה עדיין קיימת, עדיין חולפת מעורפלת בדמיונו בכל ארוחת שבת. אבל עם הזמן היא דעכה, האש תחתיה כבתה כמעט לגמרי, והוא נשאר עם שיר הבדידות שלו, הולך ומתחזק הולך ונחלש, מנצח בבדידות על מקהלה בת אדם אחד.

מעטה הציניות שמקיף אותו (לא את אבא שלי, את הבחור מהפסקה שלפני האחרונה), הקליפה הקשיחה שאין דרך קלה ומהירה לשבור, מושכים אותי כל כך אבל גם מפחידים אותי מאוד.

אני חסר בטחון. פחות מפעם, אבל עדיין חסר בטחון להחליא. אני זקוק לחיזוקים חיוביים, לתגובות מעודדות. הציניות קשה לי, הפחד שלו מ"שיחות רציניות" מפחיד אותי מאוד.

הוא מראה חיבה בדרכו, והוא מאוד קשוב וישר. אבל קשה לי להבחין בזה לפעמים, כשחוסר הביטחון שלי משתלט עלי. לפעמים אני זקוק לעידוד פשוט, לחיוך של הבנה ותמיכה, לביטול גורף של כל המשפטים חסרי הביטחון שאני מוציא מפי.

והוא עם הקליפה העבה שלו, עם הסגירות האופיינית. אם לא אמצא דרך לגשר על החוסר הזה, אני אהרוס את הכל. כמו שהרסתי קשרים קודמים, חוסר הביטחון שלי יאכל אותי מבפנים עד שיתפרץ ויזרע הרס.

אני חייב לעצור את עצמי לפני שיהיה מאוחר מדי.

חוץ מלהיות איתו, לא עשיתי שום דבר מיוחד ביום ההולדת שלי. המון אנשים התקשרו לאחל לי מזל טוב או שלחו לי הודעות. מישהי בצבא הכינה לי עוגה, אבל בדיוק הייתי ביום חופש אז פספסתי אותה, והייתה עוד עוגה שהוחמצה כי לא הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. אבל עצם המחשבה שכל כך הרבה אנשים חשבו עלי, והכינו לי עוגה, והתקשרו, ושלחו הודעה, מילאה לי את הלב בחמימות כזאת, אמיתית כזאת.

אני כבר מרגיש ככה הרבה זמן, אבל עכשיו אני יכול להגיד את זה בוודאות – אני מרגיש נאהב, אני כל כך אוהב את החברים שלי. חוטים דקים וחזקים (וסלחו לי על הפלצנות) מחברים ביני לבין לא מעט אנשים. ולא משנה כמה נתרחק פיזית, החוטים האלה ישארו גמישים וחזקים כשהיו.

ברגעים שקשה לי, אני צריך להיזכר בחוטים האלה, כי ברגע שנזכרים בהם מתחילים להרגיש אותם. איזה מזל יש לי, שיש לי חברים כאלה, שיש לי חוטים כאלה חזקים שמחברים בינינו.

ואולי זאת תחושת ההשלמה הזאת של גיל עשרים. אולי כן חוויתי את יום ההולדת העגול הזה במלואו.

כשישנתי אצלו הרגשתי בבית. בין ערמות הבגדים, הספרים והצעצועים של האחיין שלו, הרגשתי שאני לא ממהר לשום מקום, לא צריך להספיק כלום. יום ההולדת היה סתם עוד יום רגוע, שליו, יום חופשי מדאגות.

המאוורר הסתובב והעניק משבי רוח נעימים אבל חולפים. כשעליתי על אוטובוס בדרך הביתה לא הצלחתי להירדם. אחת האוזניות נהרסה, והביטלס מעולם לא נשמעו כל כך חסרי ייחוד.

חוסר הביטחון הכריז מלחמה כשעליתי על אוטובוס הביתה. אם נראה לך שזה ילך, הוא לחש לי באוזן ללא האוזנייה, תדע שזה רק משב רוח. נעים אבל חולף.

אל תשכח כמה שנים ליוויתי אותך נאמנה, הוא הגביר את קולו כשהגברתי את הווליום. בזכותי אתה אדם טוב יותר, רגיש יותר.

ועצוב יותר, עניתי לו, ובודד יותר.

הוא גיחך וידע שאין צורך להוסיף עוד כלום, וכך הותיר אותי עם אוזנייה אחת, ועם משב רוחו החודר של המזגן באוטובוס. ועם המחשבות האינסופיות שרודפות אותי ולא נותנות לי מנוחה.

הוא רוצה מלחמה? הוא יקבל מלחמה.

לא כתבתי הרבה זמן.

תקופה משונה עוברת עלי בזמן האחרון. אי אפשר להגיד שרע לי בחיים, אבל גם לא ממש טוב. אני נתון למצבי רוח, רוצה משהו אבל גם מוותר עליו נורא מהר.

קשה לי להתעורר בבוקר. פתאום אני ממציא לעצמי תירוצים להישאר במיטה עוד חמש דקות, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מתעורר שעה אחרי השעה הרצויה. וברור שאפשר להאשים את העומס, ואת הלילות הלבנים, ואת העייפות. אבל פעם לא הייתי כזה, ופעם הייתי מתייצב בזמן במחלקה גם אם אף אחד לא שם לב, וגם אם עבדתי לילה לפני עד מאוחר.

התחלתי לוותר לעצמי.

ביום חמישי ברחתי מוקדם מהצבא ונסעתי למצעד הגאווה בירושלים.

עד כמה שזה ישמע פלצני, הלכתי למצעד הזה מתוך תחושת שליחות. בכל פעם ששמעתי מישהו אומר "אבל למה דווקא בירושלים?" רק התחזק אצלי הרצון להשתתף במצעד.

זה מאבק על שוויון, ועל דמוקרטיה. כי למה לא בירושלים? מה הבעיה עם זה שיש הומואים בירושלים? המצעד הוא לא פרובוקטיבי, אין בו עירום, אין בו שום גסות. היו שם משפחות עם ילדים (אפילו משפחות דתיות), וכולם צעדו לאט ובשקט מגן העצמאות לגן הפעמון.

זה שעצם הקיום שלי פוגע בכמה אנשים חשוכים, לא אומר שאני צריך לעבור לתל אביב. זאת העיר שלי בדיוק כמו שזאת העיר שלהם.

גם מפריע להם שאנשים נוסעים בשבת, ולא אוכלים כשר, ושבנות לובשות מכנסיים. אז מה? שיחיו את חייהם כפי שהם מבינים, ואני אחיה את חיי כפי שאני מבין.

כל עוד שני גברים או שתי נשים לא יכולים (או יכולות) ללכת במרכז העיר יד ביד, המצעד הזה הוא לגיטימי. כל עוד יש הסתה לרצח, כל עוד מסתובבים בינינו אנשים חשוכים שרוצים לכפות עלינו את השקפת עולמם, המצעד הזה הוא לגיטימי.

ובגלל זה הלכתי למצעד.

אם לומר את האמת, המצעד היה קצת משעמם. הוא היה איטי, אפילו איטי מאוד. העצרת בסוף המצעד, שהתקיימה בגן הפעמון, גם לא הייתה מרשימה ומעניינת במיוחד. הרבה נאומים, המון תודות. וגם מופעי דראג, שזה משהו שמעולם לא התחברתי אליו.

אבל הרגשתי טוב שהלכתי למצעד הזה. ואמנם ברחתי מהמצלמות, אבל לא הרגשתי צורך להסתתר. והרגשתי טוב עם עצמי כשצעדתי עם צמיד צבעוני על היד שלי, גם אם אני לא מתחבר לדגל, ולא מרגיש כל כך שייך ל"קהילה". היה טוב להיות מוקף באנשים כמוני, היה נהדר לראות את כל סוגי האנשים השונים והלא צפויים שהגיעו לתמוך. הייתה אווירה מכובדת כזאת, של מאבק אמיתי.

והרגשתי שאני בדיוק איפה שאני אמור להיות. כמה זמן לא הרגשתי ככה! בדיוק בין האנשים האלה אני צריך להיות, באחר צהרים חם של יום חמישי, בצד המואר של עיר הקודש, ירושלים.

הגעתי הביתה בערב, עייף מכל השבוע וגם מהמצעד. פגשתי את אימא בדיוק בכניסה לבית. היא הופתעה לראות אותי מגיע הביתה מהצבא עם בגדים אזרחיים, ופתאום נפלטה לה השאלה: "היית במצעד?".

ובלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן. היא שאלה איך היה, אמרתי שהיה מעניין. והלכתי לחדר שלי להוריד את התיק ואת הנעליים.

כשחזרתי למטבח היא בדיוק חיממה לעצמה אוכל. אז גם אני חיממתי לעצמי, וישבנו שנינו ליד השולחן במטבח. אבא עדיין לא חזר הביתה, אף אחד לא היה במטבח חוץ משנינו. רק אני ואימא, באמצע כל הבלגן של חמישי בערב, עם מרק שלא היה חם מדי אבל גם לא היה קר. פושר, מרגיע.

ופשוט התחלנו לדבר. על הכל, בפתיחות. אחרי יותר משנתיים שהנושא לא עלה (חוץ מהערות ציניות פה ושם), דיברנו על הנטייה המינית שלי.

השיחה הזאת הרגיעה את שנינו. הרגיע אותה לשמוע שאני לא מוותר לעצמי אף פעם, שאני תמיד בודק. שאם אמשך למישהי וארצה להיות איתה, לא אחסום את עצמי. ואותי הרגיע לשמוע שהיא לא מתכחשת למה שאני מרגיש, שהיא לא מזלזלת בי, שהיא סומכת עלי. ושהיא בסך הכל דואגת לי, וכמו כל אימא, בסך הכל רוצה שיהיו לי חיים קלים יותר וטובים יותר.

אני מעריך אותה יותר אחרי השיחה הזאת, ואני מרגיש שגם היא מעריכה אותי. אני כל כך דומה לה, גם אם לפעמים זה לא מוצא חן בעיני. אני דומה לה, החל מחוש ההומור, בדרך החשיבה והניתוח, וגם במרובעות שלי אני דומה לה. בזה שאני לא עושה שטויות אבל גם לא זורם.

כמובן שהיה גם חוסר הסכמה. היא אמרה שהיא לעולם לא תקבל בן זוג שלי כ"בעלי". היא לא תתייחס אליו כמו שהיא מתייחסת לבעלה של אחותי, למשל. מבחינתה יש פה איזה מחסום מוסרי שהיא לא יכולה או לא מעוניינת להתגבר עליו.

אני מצידי אמרתי שקצת חבל שהיא מצהירה הצהרות כאלה, ושזה עוד יכול להשתנות. חוץ מזה, היא כן הביעה נכונות לפגוש את בן הזוג שלי (כשיהיה לי), היא פשוט לא תתייחס אליו כמו שהייתי מצפה.

כנראה שזה לא יהיה קל, וכנראה שיהיו לנו עוד הרבה שיחות על הנושא, אבל אין טעם לריב ולהתווכח על זה עכשיו.

אני גם לא אתחיל עכשיו להביא חברים הביתה, אבל זה משהו שהיה ברור לי במילא. אני חי בבית דתי, ואני מכבד אותו. עוד שנה וקצת אני משתחרר, יוצא מהבית, שוכר דירה. בינתיים אני אמשיך לחיות בבית שלי ולכבד אותו, וכשמכבדים אותי בחזרה זה נהיה הרבה יותר קל.

הכתיבה שלי קצת יבשה. זאת הצחיחות הזאת בחוץ, היא משפיעה עלי.

בא לי לצאת לדייט, אבל איכשהו לא הצלחתי להגיע לדייט עם אף אחד מהפוטנציאלים שצצו להם בחודשים האחרונים.

עם אחד מהם הכל נשאר ברמה של פלירטוטים, עם השני יצאתי פעם אחת והספיק לשנינו, עם אחר רק דיברתי בטלפון אבל אף פעם לא יצאנו ובאיזשהו שלב גם הפסקנו לדבר, הרביעי סיפר לי בשלב מסויים (עוד לפני שנפגשנו) שיש לו חבר...

אני מנסה לשדל אנשים להכיר לי חברים שלהם, אבל אף אחד לא מצליח לחשוב על מישהו מתאים.

ידידה טובה שלי אמרה לי שאם אני אמשיך להימנע מ"אטרף" ודומיו אני בחיים לא אמצא אהבה. ולמרות שאני לא נראה כמו הר ובכלל לא מעוניין במוחמד, יש משהו בדבריה.

ובכל זאת, משהו בי לא נותן לי לעשות את זה. אני לא מסוגל לדרג את המראה שלי, להחליט איפה אני נמצא בסקאלה של "חלק" עד "שעיר מאוד", ולקבוע בצורה סופית אם אני רזה או חטוב. אני פשוט לא מוכן לזה.

ואם זה אומר שייקח לי עוד זמן עד שאני מכיר מישהו ראוי, אז אני מוכן לשלם את המחיר הזה. ולמרות שאני יודע שגם בערמות בוץ אפשר למצוא זהב, אני מעדיף שלא ללכלך את הידיים שלי.

מעניין כמה זמן אני אחזיק מעמד ככה. אני כבר מתחיל לרמות קצת עם הפייסבוק, שיכול לשמש גם כאתר היכרויות עם הרבה פחות טינופת. אבל זה באמת לא נחשב.

אני עוד שבועיים בערך בן עשרים. תיכף נכנס לעשור השלישי שלי.

אני כותב פה מגיל 15. אני יכול לעקוב אחרי ההתפתחות שלי בחמש שנים האחרונות. איזו מתנה הכנתי לעצמי לגיל 20!

מי היה מאמין, אחרי הכל יצא לי פוסט די אופטימי...

אני תמיד חי בפחד שאני חי באשליות, ושהמציאות היא לא כמו שאני תופס אותה. והפחד הזה משתק אותי לפעמים, כי הוא בעצם אומר שכל מה שאני מרגיש וחושב יכול להיות לא אמיתי, מזויף, גחמה.

שבת בבוקר. צמד מילים עם צליל כל כך מרגיע, עם ריח של בית, עם תחושה של המיטה הנוחה שלי, ריח האוכל שעל הפלטה, קרקוש הסכו"ם מהסלון כשאני מתעורר מאוחר וכבר התחילו לאכול בלעדי.

שבת בבוקר, המציאות. מיטת קפיצים לא נוחה בעליל. מחניק. מאוורר מרעיש מכוון למרכז הפרצוף. עיניים עייפות ולא מרוצות, גם אחרי עשר שעות שינה. מחשבות מטרידות מתרוצצות ולא מוצאות מנוחה.

וכאב. לא על החוסר שלי באהבה ושמחת חיים וסיפוק. אצלי אין חוסר, אצלי זה מלא לגמרי – בשנאה ועצב ואכזבה.

ועכשיו אני רוצה הביתה ולפעמים כשאני בבית אני רוצה לפה. ובעצם איפה הבית שלי עכשיו. איפה הבית שלי ב-28 החודשים הבאים. איך לעזאזל אני אמור להשלים עם המצב הזה.

(שבת בבוקר, בבסיס, על חתיכת נייר שמצאתי)