אני לא יודע איך להתחיל. אין שום דרך נכונה והגיונית להתחיל לכתוב את זה, כמו שאין לי אף דרך הגיונית ונכונה להבין את זה.

אם הייתם אוהבים מישהו בכל ליבכם, והוא היה אוהב אתכם. ושניכם, שני ילדים חסרי בטחון, הייתם מחזיקים אחד את השני. “תאמין בי, תאמין בנו". אם הייתם מאוהבים, איך הייתם מוותרים?

עובר על ההודעות שהוא שלח לי. רק לפני שבועיים היה מלא אהבה. איך בוקר אחד קם והחליט שהוא אוהב אותי פחות? איך זה יכול להיות? או שהוא לא אהב אותי קודם או שהוא אוהב אותי גם עכשיו. ככה אני, בראייתי הילדותית, התמימה, המאוהבת. ככה אני מרגיש ובזה אני מאמין.

הדמעות נשאבות מבור ללא תחתית ולא מפסיקות לצרוב עד הרגע האחרון.

יושב לידו, על המיטה שלו, המיטה שלו עם הזכרונות שלנו, בעיניים דומעות ואף גדוש. הוא לא מסוגל להסתכל עלי, אני לא בטוח שאני מעוניין להסתכל עליו. בוכה כמו שלא בכיתי כבר הרבה שנים. “אני שקוף", הוא אומר לי. גם אני שקוף, אני בוכה לו, אני אומר לו, גם אני שקוף. כמה כואב להיות שקוף.

אני בצד אחד של המיטה והוא בצד האחר. כמה תהומות פעורים בין שנינו. כמה תהומות ללא תחתית, בלי הד. רוצה לקום וללכת, לברוח. מצידי ללכת ברגל עד ירושלים. מבחינתי לשבת ולבכות באיזו פינת רחוב כל הלילה. ומצד שני רוצה להישאר איתו, על המיטה שלו, המיטה שלו עם הזכרונות שלנו. לא רוצה לעזוב. לא מסוגל לברוח.

אם היה אומר לי שהוא לא מרגיש אלי כלום, שאני כמו כל האנשים שעוברים מולו ברחוב, כמו כל עשרות החברים שלו שמקיפים אותו, אז אולי היה לי יותר קל. ברור שהיה לי יותר קשה אבל אולי היה לי יותר קל. הכל היה פשוט יותר. כואב יותר, אבל פשוט יותר.

אני נגוע בתקווה, בחוסר ודאות. באופטימיות מאוהבת. איך רציתי שיחבק אותי כמו פעם. תחבק אותי, ביקשתי ממנו, והוא חיבק. חום גופו, הריח שלו שגורם ללב שלי לפעום. היד שמחזיקה אותי, שאוחזת בי, שלא נותנת לי ליפול והפעם הפילה אותי למקומות לא מוכרים.

שנים שלא בכיתי ככה. שנים שלא כאב לי כל כך. והוא, המקסים, יושב בצד השני של המיטה. מפחד לחבק אותי, לגעת בי. מפחד להפיל אותי לתהום.

בסוף נשארתי לישון אצלו. כבר היה מאוחר, אני הייתי עייף אחרי בערך שלושה שבועות בצבא בלי הפסקה כמעט, ובכלל, לא רציתי ללכת. כמה חיכיתי לראות אותו. כמה ציפיתי לרגע הזה.

כמה (אין) זה (מילה) כואב (מספיק) כשהכל (חדה) מתרסק (לתאר)

אני בצד אחד והוא בצד אחר. אני בצד שאני אוהב, שתמיד אנחנו רבים, בצחוק, מי ישן בו. מי ישן בצד של הקיר. הפעם לא רבנו על זה.

רוצה לגעת בו אבל גם לא מסוגל. ממשיכים לדבר, אני חוזר לבכות. כמו איזה ברז מקולקל, כמו חתול רחוב, כמו מישהו שמנסים לתלוש ממנו משהו. זה לא נתלש, אתה לא רוצה שזה יתלש, אתה לא אתה בלי זה.

היו הרבה שתיקות בין הדיבורים. בין הדמעות. שנינו שקועים בזכרונות, עורגים למה שהיה פעם. לפעם ההיא, שהייתי אצלו והכנו פיצה. ללילה הראשון שלנו, בתל אביב. לנשיקה הראשונה. כל כך הרבה חוויות צברנו לנו. הוא הכניס אותי פנימה לחיים שלו, לעולם שלו. וגם אני נתתי לו להיכנס. בהתחלה קצת פחדתי אבל מהר מאוד הבנתי שהמקום שלו הוא בעולם שלי. רק איתו אני מרגיש שקוף לגמרי. רק לו אני לא יכול לשקר. אפילו לא את השקרים הקטנים האלה, שאנשים משקרים חמש פעמים בדקה. ראיתי לתוכו, ואולי מעולם לא ראיתי דבר יפה כל כך. וגם הוא ראה לתוכי, ואני חשבתי (ועדיין חושב?) שהוא הרגיש כמוני.

באיזשהו שלב, בין הדמעות ללחישות, ואחרי חיבוק קצר, מענג וכואב, נרדמנו. כל אחד בצד שלו. אני בצד הטוב. ומה כל כך טוב בצד הזה, בעצם. מה כל כך טוב בצד של הקיר. אי אפשר ליפול.

ישנתי לידו וחלמתי עליו. חלמתי שאני ישן לידו. היינו בבית זר, שבמקרה גם היה הבית של סבא וסבתא שלו, או לפחות זה מה שהוא היה בחלום. ישנו ליד דלת שקופה וגדולה, כמו שיש לו בסלון. ומהדלת משתקפת מדשאה עצומה, חצר ענקית. סבא וסבתא שלו נכנסים דרך הדלת, משתדלים שלא להעיר אותנו. אני מרגיש את סבתא שלו (ואולי זו סבתא שלי?) נוגעת לי ברכות בגב. תישן, היא אומרת לי. ונוזפת בסבא שיהיה בשקט. והם עולים במדרגות לקומה השנייה. ואני, בחלום, קם מהמיטה, ומתיישב ליד המיטה. מסתכל עליו, וחושב. אני לא זוכר על מה חשבתי בחלום, אבל אני זוכר שאלה היו מחשבות עצובות.

התעוררתי לפניו. קמתי מהמיטה, הסתכלתי עליו. התהום הלכה לישון איתי בלילה ולא שכחה לקום איתי בבוקר. אומר לו שאני רוצה ללכת. אין הד. הוא לא מדבר, מסתכל על התקרה. מסתכל עלי. מסתכל על התקרה. אולי גם הוא, כמוני, מרגיש שהתקרה נמוכה מדי. שתיכף לא נוכל לקום.

התארגנו. הוא יצא יחד איתי, כמו תמיד. כמו תמיד? נסע איתי כמעט עד לתחנה המרכזית. כמו תמיד, כשהוא נוסע איתי רק כדי שלא אסע לבד, או אולי רק כדי להיות איתי קצת יותר. כמו תמיד? חיבוק אחרון, צומת רועשת. מחבק אותו. מרגיש כאילו אני נופל לתוכו, אבל גם נזרק מתוכו החוצה.

“אני אראה אותך שוב?” אני שואל. שוב ראייתי המאוהבת, הילדותית, התמימה.

הוא מחייך אלי ואומר לי "בטח!”, ולרגע אחד הלילה הזה לא היה אלא סיוט, חלום בהלות.

רק לרגע אחד.

הם סביבכם. נוסעים איתכם באוטובוס. קונים איתכם במכולת. משרתים איתכם בצבא.

הם סביבכם, מתבוססים בדמם, בכאבם, בצערם, בחטאיהם.

מילות נחמה לא יעזרו. אי אפשר להציל אותם, אי אפשר לעודד אותם. הם ימשיכו להתענות, לענות, לשתוק ועמוק בפנים גם לצעוק.

כבר כמעט שכחתי מה זה להיות הומו דתי. כמעט שכחתי את הקונפליקטים. כמעט שכחתי את חוסר האונים. כמעט שכחתי את המבט הגנוב שנשלח מהזווית של העין. הראש מורכן, השפתיים נשוכות, והלב פועם כמו משוגע.

איך יכולתי לשכוח את האיבה, הטינה והקנאה לכל מי שלא נמצא באותו מצב. למי שהשתחרר מכבלי הדת או להיפך, מכבלי הנטייה השונה. את השאלה הצורבת הזאת, איך, איך לעזאזל הוא עשה את זה. איך הוא הצליח להשתחרר.

ואין תקווה, אין מוצא. אין סוף טוב, רק הרבה סופים רעים. כמעט שכחתי את היד המגרדת את השיער שמתחת לכיפה. את קווי המתאר של התפילין על זרועי בבקרים.

הייתי אתמול לראשונה במפגש של הומואים דתיים ודתיים לשעבר (כמוני).

מלבד עייפות נוראית (כמעט נרדמתי שם על הספה), הרגשתי שם נורא לא קשור. כמעט כולם שם היו עם כיפות. והסתכלתי עליהם והם נראו לי מוכרים, למרות שלא פגשתי אותם לפני כן.

ישבתי, חשבתי, מדי פעם העיניים נעצמו מאליהן, נלחמתי בהן. הקשבתי. בשלב מסוים התחיל הכאב, כמו פצע מדמם התפשטה השריפה מהחזה אל כל חלקי הגוף. ולכמה רגעים נעלמתי, שקעתי בתוך עצמי, בתוך הגלד הזה, שהתחיל לדמם.

ובאותם רגעים גם אני הייתי כמוהם. באותם רגעים נזכרתי, כאבתי, צרחתי בלי קול. באותם רגעים לא היה מי שיציל אותי. התבוססתי בדמי, רצועות תפילין כרוכות על צווארי וכיפה בתוך פי. צפיתי בי נחנק וצרחתי. צרחתי בלי קול.

רוצה להפסיק להתעקש. לפעמים צריך ללמוד לוותר ולהרכין את הראש, בשביל מטרה חשובה יותר. בשביל אנשים חשובים יותר.

רוצה להיות קצת עם ראש מורכן. רוצה להשתמש פחות במילים "לפעמים" ו"בדרך כלל" ויותר במילה "תמיד". רוצה להיות פחות אסרטיבי, רוצה אגו קטן יותר. רוצה שידרכו עלי, שירמסו אותי, רוצה להיות מוכן להקריב את עצמי למען האנשים שאני אוהב.

רוצה את האהבה של אימא שלי כמו בתמונה ההיא כשאני הייתי קטן והיא הייתה צעירה והיא עם המשקפיים המגוחכות האלה ואני עם השיער הפרוע והחיבוק ההוא כמונו מגוחך ופרוע אבל אמיתי.

רוצה להפסיק להתכתש ולצעוק ולהיות צודק. כי זאת טעות, אני כל כך טועה גם כשאני צודק. רוצה להשתיק את החלק שבי שאומר שגם היא טועה, וזאת לא רק אשמתי. להגיד לחלק ההוא שזה בכלל לא העניין, שזה לא משנה שאחרים טועים, העיקר לא לטעות בעצמך.

כשמתבגרים לומדים להבליג מתוך מחשבה שקולה שכך הכי כדאי. כשקטנים שותקים בגלל שלא מבינים.

אני רוצה קצת לא להבין, רוצה קצת לא לדעת. לא להתעקש. לא לפרש. רוצה להבין דברים כפשוטם. שאי הבנה היא אי הבנה ואין שום דבר מעבר לכך.

רוצה שהיא תחבק אותי כמו פעם כשהייתי קטן ופרוע. מזמן היא לא חיבקה אותי, מזמן לא שאלה אותי לשלומי. מזמן לא הרגשתי קטן לידה. כבר הרבה זמן שאני לא מרגיש שאני הבן שלה, הילד שלה.

רוצה להפסיק להיות צודק. הלוואי שאפסיק לקוות שהיא תתנצל על מה שאמרה, שאסלח לה קצת.

שאחזור הביתה מהצבא ואימא תהיה שם ותשאל אותי לשלומי ואספר לה בפירוט והיא תקשיב כי זה מעניין אותה כי אני הילד שלה. שתגונן עלי מכל המחשבות שלה המעליבות ומכל הזלזול.

שלמשך כמה רגעים, שעות, ימים, אנוח מהלחץ של השבוע, שהיא כל כך מפקפקת בו, ויהיה שם מישהו שיקשיב לי ויפרגן לי ויאהב אותי.

המיטה שלי בבית קרה תמיד והמיטה בבסיס לא מספיקה להתחמם, גם כשאני ישן הרבה שעות. תמיד מתעורר בתנוחה לא נוחה עם יד רדומה, מגלה שתוך כדי שינה התפשטתי כמעט לגמרי, ממחנק ומאי נוחות. הבגדים שלי זרוקים על הרצפה המלוכלכת ואני יורד בשקט מהמיטה העליונה ואוסף אותם.

ואני עומד בתחתונים במרכז החדר ומסתכל מסביב. אנשים זרים, כמעט זרים, מקיפים אותי. וברגעים האלה מתחשק לי לצאת מהחדר וללכת למטבח ולראות שם את אימא מכינה סנדביצ'ים לאחים הקטנים. מכינה סנדביץ' גם בשבילי.

והיא מעולם לא הכינה לי סנדביצ'ים, ובאותה מהירות ההזיה מסתיימת ואני שוב חייל צעיר (מחר חצי שנה פז"ם), עומד עם תחתונים בלבד לגופו, בבוקר של אמצע השבוע, בחדר מלא אנשים כמעט זרים. מסתכל מסביב ולא זוכר למה הוא פה. ואיפה אימא שלו. כי גם כשהוא חוזר הביתה היא לא באמת שם.