רגעים קופאים בקצות התודעה שלי. מה זה רגעים? שלוש שנים. שלוש שנים בקצות התודעה שלי. שלוש שנים שהקיפו אותי, ועכשיו אני מנסה להקיף אותן.

ממלא את הקיטבג, ואיך אפשר שלא להיזכר בטירונות. לילה לפני היציאה הביתה, כמה דקות לפני כיבוי אורות, דוחסים הכל לתוך הקיטבג במאמצים משותפים, מיוזעים. והכל קורה כל כך מהר וההתחלה של ההתחלה כבר נגמרת. וקורס. ובסיס חדש. וחברים. והם עוזבים ואתה נשאר ובאים חדשים. והכל קורה כל כך מהר והכל קורה כל כך לאט. כל שעה היא נצח וכל שבוע הוא שבריר של שניה.

ואיך אני אמור להקיף אותן עכשיו, את שלוש השנים האלה שהקיפו אותי. איך אני אמור להקיף את הבכי והצחוק, התורנויות והעבודה, רגעי השיא והשפל. הכל מתערבב לי ומשתנה. פרצופים חסרי משמעות מכאיבים מגעגועים, וחברי נפש נשכחים ומתרחקים.

וזה לא יתכן ככה, ששלוש שנים קפואות לך בקצות התודעה. זה מקום זמני, רגע לפני השכחה. ואני לא יכול לשכוח ובשום פנים ואופן לא מסוגל להיזכר.

אני זוכר איך לפני שלוש שנים הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. כל דקה אחרי השחרור הייתה מחושבת מראש. והנה השחרור הגיע ולי נותר לגלות שעם הזמן השתניתי גם אני, ואיתי אמורות להשתנות גם התוכניות.

אבל מי אני בעצם, ואיזה תוכניות אני רוצה לתכנן?

שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע הזה, שבו אתה מבין שעברו שלוש שנים ואין לך מושג מי אתה בכלל.

זאת תקופת המעבר הארוכה ביותר בחיי. ואפילו אם בסופו של דבר היא תהיה קצרה, היא בכל זאת הארוכה ביותר. כי לראשונה בחיי, אין לי מושג מה יבוא כשהיא תיגמר. יותר מזה, אני אפילו לא יודע מה אני רוצה שיבוא. אז אני מחכה להכל ובעצם מחכה לכלום. וכשאתה מחכה לכלום הזמן עובר מהר, אבל עם כל דקה משהו בך נכבה.

אני רוצה חיים קשים. חיים מלאי משמעות, חיים של תקוות גדולות שבטח יביאו איתן גם אכזבות גדולות. אבל אני לא מצליח למצוא את החלק בתוכי שלוקח את הרצון הזה והופך אותו למציאות. אני לא יודע איך להניע את עצמי, איך לבעוט לעצמי בתחת ולהקים את עצמי על הרגליים. כי תקופת המעבר הארוכה הזאת רכה כמו קטיפה שחורה. וההתמכרות לציפייה לכלום היא כמו התמכרות לאוכל – ככל שאתה מתרפק יותר על הכלום, כך הכלום שבתוכך גדל. וכשהוא גדול יותר, הוא גם רעב יותר. וקטיפה שחורה כמו שכבה עבה של שומן סופגת בשבילך את הכאב והאכזבה, ויחד איתם גם את החלומות והשמחה המתפוצצת.

כך בדיוק מתנהגים המבוגרים, הנסיך הקטן בטח היה אומר.

אבל מי אני שאגיד, אני כבר כמעט כמוהם, המבוגרים. ואני לא מתנגד לתהליך הזה. להפך, אני מעודד אותו. וכנראה שאתה כבר באמת מבוגר כשאין לך שום בעיה עם זה.

מחשבות של לילה לפני שחרור. גם מחר אני לא אישן. ולא, לא בגלל ההתרגשות, לא בגלל הפחד, לא בגלל השמחה.

בגלל הכלום. הכלום השחור שרגע אחד מלטף, ורגע אחרי הוא מגרד. וכשהוא מגרד זה כל כך מגרד שאתה לא יכול לעצום עין, ולא יכול להפסיק להתפתל. וכל התפתלות בתוך הכלום רק מגדילה את הגירוד ורק מסבכת אותך בפנים, עד שמבעד למסך דק של קטיפה כהה אתה מגלה שהגיעה הזריחה.

רגע שאני רוצה להיזכר בו:

לילה לפני היציאה לחפש"ש, אני במגרש ביחידה, יושב על הרצפה כשגבי שעון על הסל והטלפון צמוד לאוזני. וההתייפחויות השקטות שלי מטופפות בחולשה בשקט האפור של הלילה. רעש ממטרות מרחוק, צחוק מהש"ג, הקול המנחם שלך בצד השני של הקו. אני בוכה וזה בסדר. וכל אבן, כל פינה, כל בוגנוויליה מזדיינת שאי פעם קצצתי, כולן מלאות בזיכרונות. והקול שלך עוטף אותי ולרגע אני מרגיש שאין סיבה לפחד, ואין סיבה להיות עצוב. מהכלום הסמיך יותר קל לצאת כשמישהו עוטף אותך במשהו אחר. ואתה רחוק עשרות קילומטרים אבל אתה ממש שם איתי, על האספלט. איתי ועם הזיכרונות שלי.

המגרש חשוך, כלב או תן או סתם אידיוט מיילל אי שם. האספלט של המגרש יציב וקשה וסופג את הרעידות שלי. אתה צוחק אלי דרך השפופרת. "אני לא חושב שאתה טיפש, אני חושב שאתה חמוד". ואני סוף סוף מחייך, וחושב שאם הלילה הזה ייגמר זה סימן שמשהו אחר יתחיל.

וזה רגע שאני רוצה להיזכר בו, שאני חייב להיזכר בו. כי אולי אני מגזים. "אולי זה רק משבר קטן וזה חולף".

כי עכשיו אני שוב לבד, ושוב עטוף בכלום, ושום התייפחות לא תשנה את העובדה שאני כבר לא יודע לבכות.

מצחיק שתמיד כשאני רואה אותו או מדבר איתו, אני מתחיל לחשוב בדימויים. פתאום אני מגלה בפנים עולם חדש של רגשות מתפוצצים. היום למשל הרגשתי כמו גומייה שחוזרת בקפיצה למקומה אחרי שמתחו אותה יותר מדי. ותהום עמוקה פעורה בינינו כשאנחנו יושבים כל כך קרוב על הספסל בגן הציבורי באחת לפנות בוקר. שקט. גיא בן הינום מפריד בינינו לבין חומות העיר העתיקה המוארות.

פתאום נזכרתי בשיר שכתבתי פעם. לא ידעתי שאתה כותב שירים, הוא אמר. אני לא כותב שירים, לא הרבה, ולא שירים טובים. אני רואה תהום פרוסה תחתי/אני לא רואה קרקעית/יש משהו תהומי בתהום הזאת/חסר תכלית. לא כל כך זכרתי את ההמשך. משהו על איך שהוא יושב שם בצד השני, ומדרדר אבנים קטנות אל התהום.

זה שיר גרוע, ואני מודע לזה, אמרתי לו. הוא אמר שזה דווקא נשמע שיר יפה. וכמה שאני שונא את זה שאני כל כך מחושב. למה אני לא יכול פשוט לשלוח יד ולתפוס את שלו.

עבר יותר מחצי שנה מאז שנפרדנו. יצאתי מאז עם אנשים אחרים. לא יותר משני דייטים לבנאדם. לא היה לי שום דבר משמעותי, מרגש, מעורר דימויים כמוהו.

אני יכול להמשיך הלאה, אני מוכן להמשיך הלאה, אבל אני עדיין גומייה שמותחים אותה יותר מדי. בסוף (כשאנחנו נפגשים) היא משתחררת וחוזרת בקפיצה. אני צריך מישהו שיוציא אותי מזה.

תמיד כשאני הולך לבד בירושלים אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, אני מרגיש איך כל הקולות של העיר מתפצפצים לי באוזניים בעדינות. אני אוהב את השוק ואת הצעקות ואת הנאיביות שלהן ואת דוכני הממתקים ואת השמות המוזרים של הפירות ואת הנשים הזקנות שמובילות את העגלה שלהן בארשת חשיבות.

עוד קצת יותר משנה. בחיי שלא נשאר לי הרבה זמן. ועם כמה שאני רוצה להגיע כבר לסוף, אני מאוד מפחד להשתחרר. מרוב תוכניות לחיים שאחרי הצבא, אני מפחד שאלך לאיבוד, ואמצא את עצמי מבזבז את הזמן או נסחף בזרם יחד עם כל הדגים המתים.

שום דבר לא יעצור אותי אז. שום תירוץ ושום הורים ושום צבא. אני אהיה בנאדם חופשי. חופשי לעבוד, להרוויח, לשכור דירה, ללמוד, והכל בדרך שלי. איזה מפחיד זה שנגמרים התירוצים, ואתה נשאר להתמודד עם הדרישות שלך מעצמך. פתאום הן נראות לך גדולות ומאיימות, החלק בך שמחפש את הנוחות (גם אם הזמנית) מתכווץ, מתריע.

כמה קשה להילחם בעצמך. הרבה יותר קל להילחם באנשים אחרים.

די קשה לי לכתוב אחרי כמה שבועות שלא כתבתי בכלל. חלק מזה בגלל שלא הייתי בבית, וחלק בגלל שפשוט לא כתבתי. לא יצא. ולא רציתי להכריח את זה לצאת. אני לא חושב שאפשר.

אני באמת זקוק לקשר. אני נואש לרגשות מתפוצצים, להודעות שמעלות חיוכים, למגע, כמה שאני צריך מגע, חיבוקים, סקס, אצבעות משתלבות בנסיעה באוטובוס, או סתם ככה, באיזה שעת בוקר מוקדמת מדי, שוכבים ומחזיקים ידיים ומקשיבים לגשם ולרעמים בחוץ. ולא רוצים בשום פנים ואופן לקום.

אני מוכן לצאת עם אנשים אחרים. אני באמת מוכן לזה. אבל מה הסיכוי שאני אמצא מישהו טוב כמוהו?

היום הוא אמר לי שהוא מצטער שפתחתי בלוג ושהוא שלח לי מייל, כי בסוף זה גורם לי סבל.

לא רק סבל, אמרתי. אני חושב שאמרתי, מקווה שאמרתי. לא רק סבל.

אני יודע שאני רק בן עשרים, אבל כמה אפשר לחכות למשהו שלא בא.

לא כתבתי הרבה זמן.

תקופה משונה עוברת עלי בזמן האחרון. אי אפשר להגיד שרע לי בחיים, אבל גם לא ממש טוב. אני נתון למצבי רוח, רוצה משהו אבל גם מוותר עליו נורא מהר.

קשה לי להתעורר בבוקר. פתאום אני ממציא לעצמי תירוצים להישאר במיטה עוד חמש דקות, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מתעורר שעה אחרי השעה הרצויה. וברור שאפשר להאשים את העומס, ואת הלילות הלבנים, ואת העייפות. אבל פעם לא הייתי כזה, ופעם הייתי מתייצב בזמן במחלקה גם אם אף אחד לא שם לב, וגם אם עבדתי לילה לפני עד מאוחר.

התחלתי לוותר לעצמי.

ביום חמישי ברחתי מוקדם מהצבא ונסעתי למצעד הגאווה בירושלים.

עד כמה שזה ישמע פלצני, הלכתי למצעד הזה מתוך תחושת שליחות. בכל פעם ששמעתי מישהו אומר "אבל למה דווקא בירושלים?" רק התחזק אצלי הרצון להשתתף במצעד.

זה מאבק על שוויון, ועל דמוקרטיה. כי למה לא בירושלים? מה הבעיה עם זה שיש הומואים בירושלים? המצעד הוא לא פרובוקטיבי, אין בו עירום, אין בו שום גסות. היו שם משפחות עם ילדים (אפילו משפחות דתיות), וכולם צעדו לאט ובשקט מגן העצמאות לגן הפעמון.

זה שעצם הקיום שלי פוגע בכמה אנשים חשוכים, לא אומר שאני צריך לעבור לתל אביב. זאת העיר שלי בדיוק כמו שזאת העיר שלהם.

גם מפריע להם שאנשים נוסעים בשבת, ולא אוכלים כשר, ושבנות לובשות מכנסיים. אז מה? שיחיו את חייהם כפי שהם מבינים, ואני אחיה את חיי כפי שאני מבין.

כל עוד שני גברים או שתי נשים לא יכולים (או יכולות) ללכת במרכז העיר יד ביד, המצעד הזה הוא לגיטימי. כל עוד יש הסתה לרצח, כל עוד מסתובבים בינינו אנשים חשוכים שרוצים לכפות עלינו את השקפת עולמם, המצעד הזה הוא לגיטימי.

ובגלל זה הלכתי למצעד.

אם לומר את האמת, המצעד היה קצת משעמם. הוא היה איטי, אפילו איטי מאוד. העצרת בסוף המצעד, שהתקיימה בגן הפעמון, גם לא הייתה מרשימה ומעניינת במיוחד. הרבה נאומים, המון תודות. וגם מופעי דראג, שזה משהו שמעולם לא התחברתי אליו.

אבל הרגשתי טוב שהלכתי למצעד הזה. ואמנם ברחתי מהמצלמות, אבל לא הרגשתי צורך להסתתר. והרגשתי טוב עם עצמי כשצעדתי עם צמיד צבעוני על היד שלי, גם אם אני לא מתחבר לדגל, ולא מרגיש כל כך שייך ל"קהילה". היה טוב להיות מוקף באנשים כמוני, היה נהדר לראות את כל סוגי האנשים השונים והלא צפויים שהגיעו לתמוך. הייתה אווירה מכובדת כזאת, של מאבק אמיתי.

והרגשתי שאני בדיוק איפה שאני אמור להיות. כמה זמן לא הרגשתי ככה! בדיוק בין האנשים האלה אני צריך להיות, באחר צהרים חם של יום חמישי, בצד המואר של עיר הקודש, ירושלים.

הגעתי הביתה בערב, עייף מכל השבוע וגם מהמצעד. פגשתי את אימא בדיוק בכניסה לבית. היא הופתעה לראות אותי מגיע הביתה מהצבא עם בגדים אזרחיים, ופתאום נפלטה לה השאלה: "היית במצעד?".

ובלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן. היא שאלה איך היה, אמרתי שהיה מעניין. והלכתי לחדר שלי להוריד את התיק ואת הנעליים.

כשחזרתי למטבח היא בדיוק חיממה לעצמה אוכל. אז גם אני חיממתי לעצמי, וישבנו שנינו ליד השולחן במטבח. אבא עדיין לא חזר הביתה, אף אחד לא היה במטבח חוץ משנינו. רק אני ואימא, באמצע כל הבלגן של חמישי בערב, עם מרק שלא היה חם מדי אבל גם לא היה קר. פושר, מרגיע.

ופשוט התחלנו לדבר. על הכל, בפתיחות. אחרי יותר משנתיים שהנושא לא עלה (חוץ מהערות ציניות פה ושם), דיברנו על הנטייה המינית שלי.

השיחה הזאת הרגיעה את שנינו. הרגיע אותה לשמוע שאני לא מוותר לעצמי אף פעם, שאני תמיד בודק. שאם אמשך למישהי וארצה להיות איתה, לא אחסום את עצמי. ואותי הרגיע לשמוע שהיא לא מתכחשת למה שאני מרגיש, שהיא לא מזלזלת בי, שהיא סומכת עלי. ושהיא בסך הכל דואגת לי, וכמו כל אימא, בסך הכל רוצה שיהיו לי חיים קלים יותר וטובים יותר.

אני מעריך אותה יותר אחרי השיחה הזאת, ואני מרגיש שגם היא מעריכה אותי. אני כל כך דומה לה, גם אם לפעמים זה לא מוצא חן בעיני. אני דומה לה, החל מחוש ההומור, בדרך החשיבה והניתוח, וגם במרובעות שלי אני דומה לה. בזה שאני לא עושה שטויות אבל גם לא זורם.

כמובן שהיה גם חוסר הסכמה. היא אמרה שהיא לעולם לא תקבל בן זוג שלי כ"בעלי". היא לא תתייחס אליו כמו שהיא מתייחסת לבעלה של אחותי, למשל. מבחינתה יש פה איזה מחסום מוסרי שהיא לא יכולה או לא מעוניינת להתגבר עליו.

אני מצידי אמרתי שקצת חבל שהיא מצהירה הצהרות כאלה, ושזה עוד יכול להשתנות. חוץ מזה, היא כן הביעה נכונות לפגוש את בן הזוג שלי (כשיהיה לי), היא פשוט לא תתייחס אליו כמו שהייתי מצפה.

כנראה שזה לא יהיה קל, וכנראה שיהיו לנו עוד הרבה שיחות על הנושא, אבל אין טעם לריב ולהתווכח על זה עכשיו.

אני גם לא אתחיל עכשיו להביא חברים הביתה, אבל זה משהו שהיה ברור לי במילא. אני חי בבית דתי, ואני מכבד אותו. עוד שנה וקצת אני משתחרר, יוצא מהבית, שוכר דירה. בינתיים אני אמשיך לחיות בבית שלי ולכבד אותו, וכשמכבדים אותי בחזרה זה נהיה הרבה יותר קל.

הכתיבה שלי קצת יבשה. זאת הצחיחות הזאת בחוץ, היא משפיעה עלי.

בא לי לצאת לדייט, אבל איכשהו לא הצלחתי להגיע לדייט עם אף אחד מהפוטנציאלים שצצו להם בחודשים האחרונים.

עם אחד מהם הכל נשאר ברמה של פלירטוטים, עם השני יצאתי פעם אחת והספיק לשנינו, עם אחר רק דיברתי בטלפון אבל אף פעם לא יצאנו ובאיזשהו שלב גם הפסקנו לדבר, הרביעי סיפר לי בשלב מסויים (עוד לפני שנפגשנו) שיש לו חבר...

אני מנסה לשדל אנשים להכיר לי חברים שלהם, אבל אף אחד לא מצליח לחשוב על מישהו מתאים.

ידידה טובה שלי אמרה לי שאם אני אמשיך להימנע מ"אטרף" ודומיו אני בחיים לא אמצא אהבה. ולמרות שאני לא נראה כמו הר ובכלל לא מעוניין במוחמד, יש משהו בדבריה.

ובכל זאת, משהו בי לא נותן לי לעשות את זה. אני לא מסוגל לדרג את המראה שלי, להחליט איפה אני נמצא בסקאלה של "חלק" עד "שעיר מאוד", ולקבוע בצורה סופית אם אני רזה או חטוב. אני פשוט לא מוכן לזה.

ואם זה אומר שייקח לי עוד זמן עד שאני מכיר מישהו ראוי, אז אני מוכן לשלם את המחיר הזה. ולמרות שאני יודע שגם בערמות בוץ אפשר למצוא זהב, אני מעדיף שלא ללכלך את הידיים שלי.

מעניין כמה זמן אני אחזיק מעמד ככה. אני כבר מתחיל לרמות קצת עם הפייסבוק, שיכול לשמש גם כאתר היכרויות עם הרבה פחות טינופת. אבל זה באמת לא נחשב.

אני עוד שבועיים בערך בן עשרים. תיכף נכנס לעשור השלישי שלי.

אני כותב פה מגיל 15. אני יכול לעקוב אחרי ההתפתחות שלי בחמש שנים האחרונות. איזו מתנה הכנתי לעצמי לגיל 20!

מי היה מאמין, אחרי הכל יצא לי פוסט די אופטימי...