נראה שאני ממתין לדבר מה, אבל עדיין לא לגמרי ברור לי למה.

אני פותח את החלון יותר, מקשיב לקולות המכוניות החולפות מתחת לחלוני. אין קול מעורר קנאה יותר, מקול המכונית החולפת אך לא עוצרת מתחת לחלונך.

אני מתגעגע. אני אכול געגועים. אני מתגעגע אליו, מתגעגע לחברים שלי, מתגעגע לכתיבה שלי. אני כל כך מלא בגעגועים שאני כבר שוכח למה אני מתגעגע, ורק מרגיש את הגעגוע מחמיץ אצלי בפנים.

אני כמה למישהו, למשהו, לאהבה, לחיבוק. והכמיהה הלכה לאיבוד מרוב שהיא חזקה.

אני חזק, חזק יותר משהייתי אי פעם. ואני מודע לזה. ולא רק פיזית. אני יפה יותר, פחות מפחד, אומר בקול את דעתי, לפעמים אפילו יותר מדי בקול.

ברגע שאני מרגיש בנוח, אני מתחיל להשתלט. לא נותן לאנשים לסיים משפטים. רועש ובטוח בעצמי אני נואם, מצפה מכולם להקשיב, כל כך מרוצה כשזה אכן קורה.

אבל בעצם אני חוזר הביתה בסוף השבוע ונועל את עצמי בחדר וכמעט לא יוצא משם. מאונן במין תכליתיות כזאת, כמו מצפה להיפטר ממשהו באמצעות הפעולה המכנית הזאת.

אבל הכל נשאר דבוק עלי, ואני נעול בחדר שלי, ומכוניות עוברות לי מתחת לחלון.

בצבא הכרתי כמה אנשים שיישארו איתי לכל החיים. אני רואה פתאום כמה התקדמתי. מתלמיד תיכון מפוחד וביישן, הפכתי לבנאדם פתוח יותר, מקובל יותר. עניין הנטייה המינית שלי מעסיק אותי פחות היום, וזה גם הרבה פחות עניין לספר את זה לאנשים אחרים.

למעשה, אני כבר זקוק לשתי ידיים כדי לספור את האנשים ש"יודעים עלי" בצבא, ועוד שנייה אני אצטרך לעבור לספור עם כפות הרגליים. וזה לא שאני הולך ומחפש אנשים לספר להם. זה פשוט עולה בשיחה, וכשזה עולה, אני פשוט מספר. ואמנם עדיין יש את הרעד הזה, והמבט שלי עדיין מושפל כשאני מספר, אבל מהר מאוד אני מתעשת ומרים את הראש.

מה שמצחיק זה שרובם הופתעו כשסיפרתי להם. והייתה אפילו אחת שסירבה להאמין לי, והתעקשה שאני עובד עליה.

צדקו אלה שאמרו לי שוב ושוב שמי שלא יקבל אותי, כנראה לא ראוי להיות חבר שלי.

ובינתיים מצאתי לי חברים ראויים.

אבל בבית המצב שונה. ההורים כמובן יודעים, אבל לא מתעסקים בזה בכלל.

אתמול בערב, בארוחת ערב שבת, אחותי הגדולה קראה באיזה עלון שמחלקים בבית הכנסת. כששאלתי אותה מה היא קוראת, היא ניסתה בהתחלה להסתיר את זה, אבל בסוף הראתה לי.

כבר כמה שבועות העלון הזה מפרסם כתבות בקשר ל"נטיות הפוכות וההתמודדות עימן". כפי שאפשר להבין מהכותרת, הם לא בדיוק מעודדים את כל העניין. מי שעומד מאחורי הכתבות האלה (למיטב ידיעתי), הוא רב בשם שלמה אבינר, שגם הקים ארגון שנקרא "עצת נפש" (או "רפש", אם אתם בצד הלא נכון של הנטייה). הארגון "מרפא" הומואים, בעיקר דתיים, באמצעות קורס שנקרא "מסע אל הגבריות". הוא מכשיר אותם להתחתן עם בחורה ודן אותם לחיים של בדידות ובגידות בשם ה"הלכה".

בכל מקרה, אני לא יכולתי להתאפק, ושאלתי את אחותי מה דעתה. היא אמרה שהיא לא מסכימה עם הכתבות האלה ועם מה שעומד מאחוריהן, ושהיא לא מאמינה שזה משהו שאפשר לשנות. אחי הגדול הצטרף גם הוא לדיון והסכים איתה.

לאט לאט, וכמעט בלי לשים לב, הרגשתי איך נפרמים הקשרים בלשון שלי. קשר אחר קשר, כמו שנה אחרי שנה של הסתרות ושקרים, הם נפרמו להם ודגדגו לי בפה.

אני חושב שאפילו פתחתי את הפה והתכוונתי להגיד משהו. אולי "גם אני כזה". אולי משהו יותר מתוחכם, שיסיט את הדיון בצורה כזאת שההצהרה שתצא מפי בפני כל המשפחה בשולחן שבת לא תהיה כזאת בוטה.

אבל כשהפה שלי היה פתוח, והלשון שלי כבר לא נצורה, אחותי אמרה "איך אני מרחמת עליהם". ותוך רגע אחד הפה שלי נטרק, הלשון התפתלה במחאה כמו פיתיון על קרס, ואף אחד מסביב לשולחן השבת לא שם לב.

למדתי לשתות כדי לברוח מהכבדות. אני אמנם לא שותה לעיתים קרובות, אבל כמו השיכור מהנסיך הקטן, אני שותה כדי לשכוח שאני צריך את זה.

אני נהנה מספרים כבדים. הרצל ודוסטויבסקי, איך לא קראתי אותם קודם. "החטא ועונשו"! איזה ספר! כמה הפחידו אותי כשהתחלתי לקרוא אותו, שלא אשרוד אותו, שאפסיק אחרי עשרים עמודים. ואיך טבעתי בו! כמו זבוב שנמשך לאור כחול ומסוכן. כמה אני נהנה להרגיש את משקל הספר על הגב שלי כשאני נוסע איתו לצבא, כשאני חוזר איתו הביתה. כמו עוגן.

וכמה אני קל כשאני שותה. אני קופץ מכל מקום אפשרי. ממדרגות, מספסלים, ממדרכות. רק כדי להרגיש כמה שאני קל.

היום בבוקר בזמן ארוחת שבת מישהו אמר משהו ופתאום נזכרתי בך והגעגוע צרב בי פתאום כמו שלא צרב כבר הרבה זמן, ולרגע הבנתי כמה מופשטים הגעגועים שלי אליך וכמה מופשט המרחק והזמן שיעבור עד שנדבר בפעם הבאה.

חזרתי לדייטים. אם הבדידות לא נעלמת לבד, אני אגרש אותה.

ומי יודע, אולי אמצא מישהו שישכיח אותו ממני, או סתם מישהו שיסיח את דעתי.

שוב פותח את החלון. סגרתי אותו קודם כי הוא הפריע לי לכתוב.

מכוניות חולפות מתחת לחלון שלי, שלוש שניות מתוך שיר ונעלמות בקצה הרחוב. לא כתבתי ברכה ליום ההולדת של אימא שלי. הדלת נעולה מתוך הרגל. מחר בבוקר אני חוזר לצבא, ואין לי כוח לחזור אבל אין לי מושג מה הייתי עושה בלי זה.

סידרתי את החדר. המצב פה היה פשוט מחפיר. ערימות של ספרים. ערימות של אבק. ערימות של בגדים.

פשוט עבדתי ארבע שעות וסידרתי. אמנם לא הכל, כי למי יש כוח להתחיל לפזר מגירות ולהזיז את המיטה ולסחוב את שואב האבק, אבל גם זה משהו.

נדמה לי שזה מה שאני צריך בחיים שלי. קצת סדר. לא סדר פדנטי. רק קצת.

לאחרונה מצאתי את עצמי אומר, כמה וכמה פעמים, שאני לא מרוצה מהכיוון שהחיים שלי תופסים. אבל עכשיו, ובמיוחד אחרי הפוסט האחרון, שהיה נורא משחרר, ומבחינתי הוא גם נקודת מפנה (אם כי לצערי היו אנשים שלא לגמרי הבינו אותי), אני מרגיש קצת יותר בטוח בעצמי.

לא יודע, אולי זה בגלל שאני יושב עכשיו בחדר מסודר. ולא, שום דבר לא השתנה. אבל נראה לי שלא נתתי לחיים מספיק הזדמנויות בשביל לבקר את הכיוון שאליו הם הולכים.

אני נותן להם צ'אנס. אני נותן צ'אנס לעצמי.

הסופשבוע האחרון היה דווקא די נחמד. עשיתי את השבת בעיר שיש לי הרבה זיכרונות ממנה. טובים ורעים. בעיקר טובים.

גם הלכתי לבקר בפארק שממנו יש לי המון זיכרונות של אהבה ראשונה ונגיעות ראשוניות. וזה היה מצחיק, לראות ילדים מתרוצצים כאילו כלום בדיוק איפה שישבנו אז, משולבים אחד בשני.

במוצאי שבת הייתי בתערוכה של בית הספר "תלמה ילין", בגלל שיש לי כמה ידידים משם שהזמינו אותי, וגם היו צפויים להגיע לשם עוד אנשים שאני מכיר ואוהב.

היה בהחלט חביב. היה נורא כיף להיפגש, אם כי לצערי זה היה קצר.

היה גם קטע מעצבן, כשגאיה סחבה מישהי ואמרה לה "הנה הנסיך הקטן!" כתגובה הרבצתי קצת לגאיה, אבל לא מספיק, ואני לא בטוח שהיא למדה את הלקח.

אני הייתי נבוך בצורה מטורפת.

ואז עוד מישהי עשתה לי בדיוק את אותו הדבר. אני הלכתי, בלי לחשוד לרגע, לכיוון של יובל (עד שסוף סוף הצלחתי לאתר אותו), כשלפתע אני מרגיש שתופסים לי את היד. אני מסתכל, מופתע לגלות מישהי שאני מכיר מושכת אותי לעבר שלוש בנות שישבו ובהו בי. "זה הוא!" היא אמרה, ואני מלמלתי משהו וברחתי משם כל עוד רוחי בי.

עכשיו אף פעם לא יפסיקו לצחוק עלי שאני סלבריטי.

ההתלבטות לגבי מחר, יום שני, היא כזו –

האם לנסוע לעזריאלי כדי לפגוש חברים ולהסתכן בכך שאני עלול לראות את ד', או להישאר בבית ולרחם על עצמי?

או אולי לנסוע לתל אביב, אבל לא לעזריאלי?

מעצבן אותי. מרגיז אותי שאנשים כופים את עצמם עלי. העברתי לו מסרים די ברורים שאני לא מעוניין לדבר איתו, אז למה לו להמשיך עם זה?

משיחה חטופה שהייתה לי עם ד' באייסיקיו (ולא ברור לי לגמרי למה גרמתי לשיחה הזאת להתקיים), הבנתי שהוא, לכאורה, לא יודע למה אני כועס עליו, או איך בדיוק הוא פגע בי.

אם המצב אכן כך, אין לי שום חשק להתחיל להתווכח איתו.

הרי שום דבר לא ישנה את העובדות, והן שנפגעתי, שסבלתי, שכאבתי, ושגירדתי.

אז שיקפוץ. אם הוא רוצה להמשיך לשגות באשליות - לא אפריע לו.

והוא לא יכריח אותי לדבר איתו אם אני לא מעוניין. הוא לא יכול. אני פשוט לא אתן.

דוקטור בודהה האמיץ יצא מהארון בפני ההורים שלו, והפוסט שלו גרם לי קצת לחשוב, וגם קצת לרחם על עצמי (שזה לא בריא לכל הדעות, אבל הייתי במצב רוח שברירי גם ככה).

עצוב לי שהיציאה (או יותר נכון, ההוצאה) שלי מהארון לא הייתה נורמאלית. שלא נאמרו המילים הבנאליות "אני הומו" או "אני אוהב בנים" או מה שזה לא יהיה. למעשה, עברו כבר שבעה חודשים מאז שהוציאו אותי מהארון, ואף אחד מהמשפטים האלה לא נאמר אפילו פעם אחת.

וזה לא שאני מפחד להגיד אותם. פשוט אין כבר טעם. הם יודעים. גרמו להם לדעת.

ובכלל, גם אם הייתי מרגיש צורך להגיד את המילים האלה, אין לי מתי.

אבא לא מדבר על זה בכלל. אני בטוח שזה עדיין מטריד אותו, אבל כבר שבעה חודשים שהוא לא הוציא ציוץ בעניין. המשפט היחיד שהוא אמר בעניין הזה, אני חושב, הוא, "למה אתה לא יכול להיות... איך קוראים לזה? דו מיני?" וזה היה באותו ערב נורא, עם פנים מלאות בכאב. פנים שנאבקות במחלה קשה, שאין להן כוח להיאבק גם בי.

ואימא. עם אימא הכל שונה. עם אימא דיברתי קצת. פעם בחודשיים, בערך, כשאנחנו יושבים בבית קפה, הנושא עולה. נוגעים בו בזהירות, רק ממששים את העטיפה. מדברים בסיסמאות ובקודים, מתווכחים בסיסמאות ובקודים, לפעמים גם שולחים חצים משוחים בסיסמאות רעילות או בקודים מזוהמים.

אבל לא. אף פעם לא ישבתי איתה ודיברתי איתה על הנושא ברצינות. אף פעם לא סיפרתי לה, עבר עלי כך וכך, ובכיתי ורציתי למות ורציתי להפסיק ורציתי לברוח ורציתי לשתוק ורציתי לצרוח. אף פעם לא העזתי. היא גם אף פעם לא ניסתה.

היא מפחדת.

ואני? אני מפחד אפילו יותר.

שני פחדנים. אולי אם אחד מאיתנו היה קצת אמיץ.

וכל הסיטואציה הזאת, אז באותו ערב, כמו לקוחה מאיזה סרט מופרך. סרט רע.

ואבא, אבא המסכן, אבא החולה, שרק כמה שבועות לפני גסס, שכב מאושפז עם צינור פה וצינור שם בחדר מסריח בהדסה, אבא המסכן שביקש ממני לגרור אותו לבית הכנסת ולעזור לו להניח תפילין, העיניים שלו נעצמות עם כל גל של כאב. רק ביום כיפור ראיתי אותו בוכה ככה. באומללות. כמו תינוק.

אבא המסכן. איך האיש הרע הזה עשה לו את זה. איך הוא בא לפה הביתה וסיפר לו. איך הוא הסתכל לו בפנים החולות ואמר את זה. איזו רשעות.

ואימא, אימא שתמיד הכי חכמה והכי צודקת. אימא העייפה, עם גב כואב ממילא שרק כואב יותר אחרי לילות של שינה על ספסלים של בית חולים. אימא העייפה שלא הצליחה להיות צודקת וחכמה באותו לילה.

אימא העייפה. בטח לא נרדמה באותו לילה. כמה לילות אחרי זה שמעתי אותה בוכה.

אני צריך לצאת שוב מהארון.

אמנם אימא עדיין עייפה, ואבא עדיין לא לגמרי בריא, אבל אני חייב לעשות את זה. בשבילי ובשבילם.

לכסות את זכר הלילה הזה בזיכרון טוב יותר. והוא לא יהיה טוב יותר בגלל שיקבלו אותי יותר ויתמכו בי יותר, אלא בגלל שהזיכרון הזה יהיה בשליטה שלי.

האיש הרע ההוא שניסה להוציא אותי מהארון לא לגמרי הצליח. הוא גרם נזקים אחרים, אבל הארון עדיין חצי סגור (וגם חצי פתוח).

הגיע הזמן לפרוץ דרך החצי השני של הארון, בצורה הכי בנאלית שיש, ולהכריז:

"אימא, אבא, אני הומו. וזה אני. קבלו אותי אם תרצו, ואם לא, עוד כמה חודשים אני מתגייס ומתחפף מפה."

ואימא תחבק ואבא ישפיל את הפנים.

אבל יום אחד הוא גם ירים את הראש. ואולי הוא אפילו יחייך.

אל תבכו אותי.

אני לא מת.

היה יכול להיות גרוע יותר. באמת.

אבא היה יכול להתעצבן. אבא היה יכול להשתולל. להרביץ. לזרוק אותי מהבית.

אבל הוא רק עצוב כל הזמן. הייאוש והאכזבה ממני הצטרפו למחלה שכבר אוכלת אותו מבפנים.

אבא, אל תבכה אותי. אני לא מת.

ואמא. אני יודע שאת מאוכזבת למרות שאת לא אומרת את זה. ושאת נורא כועסת על האנשים שגרמו לי להגיע לאן שהגעתי. לטענתי הגעתי למקומות של פתיחות וקבלה עצמית, לטענתך הגעתי לשפל המדרגה, שיכנעתי את עצמי שאני הומו וויתרתי לעצמי על החיים.

לפחות דיברת עם האחים שלך.

לפחות דיברת עם אחותך, שלה סיפרתי לפני כמה חודשים (והיה לה כל כך קשה להסתיר את זה ממך). לפחות יש לך עם מי לדבר. ומזל, כל כך מזל שלא ניתקת את הקשר עם אחותך בגללי. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי.

ותודה לך, תודה לך שהרשית לי לנסוע לניצנים. אמנם היום לא הרשית, אבל הייתי ברביעי בלילה ובשני בלילה והיה מדהים.

למרות שהייתי יותר שמח אם היית מרשה לי בלב שלם ולא רק בגלל ש"את לא רואה שום טעם להגביל אותי, במילא אני אעשה מה שאני רוצה."

וחבל. חבל שאת רואה את הבית הפתוח כמין "ארגון מיסיונרי". זה לא ככה. באמת! זה לא ככה. אל תהיי שלילית. תני להם הזדמנות.

"אתה תמים, כל כך תמים," את אומרת לי. ואין לי מה לענות לך על זה, כי אולי אני בעצם קצת תמים.

אל תתייאשו ממני.

בבקשה.

אל תפסיקו להתקשר.

גם כשאני לא עונה, אל תפסיקו להתקשר.

לפעמים כל מה שאני צריך זה לראות שמישהו חושב עלי.

ואל תכעסו אם אני לא חוזר אליכם. אני לא יכול. חשבון הפלאפון הגיע לכמעט 300 שקל בעשרים ימים, ואני נורא מפחד שינתקו לי גם אותו.

אל תשכחו אותי.

אל תנטור לי, ד'.

זה פשוט היה חייב להיפסק.

זה היה חייב להיגמר.

ואחרי מה שאבא שלך עשה... פשוט לא יכולתי יותר.

בקרוב תקבל את החולצה שלך (ששוב ושוב שכחת אצלי) בדואר. היום אמא התעצבנה עלי שמתחילת השבוע היא רוצה שאני אשלח אותה, והיא קיפלה אותה בעצמה, הכניסה למעטפה גדולה, ובטח תשלח אותה מחר.

לא הרשתה לי להוסיף מילה. שום דבר.

בקרוב תקבל אותה בדואר. אל תכעס עלי.

מצטער שנעלמתי. לא הייתה לי ברירה. אל תדאג, תיכף אני גם אעלם לך מהמחשבות. אתה תראה.

אל תכעסו עלי.

אמא.

אבא.

אל תכעסו.

אני פשוט

לא יכול

אני צריך

אני

לא

יכול.

עריכה:

כבר שלחתי את הפוסט והרגשתי צורך להוסיף:

לא עשיתי את המועד ב' במתמטיקה. למרות שקיבלתי ציון גרוע במועד א'. בדיוק חזרתי מניצנים ולא היה לי כוח לזה. וכשניסיתי לתרגל בימים שלפני זה מילא אותי בייאוש. ודי. לא הייתה לי סבלנות.

עדיין אסור לי להיות באינטרנט. ולכאורה לא אמורה להיות לי הסיסמה. אבל בדרך לא דרך השגתי אותה, ועכשיו, כשכולם ישנים, החלטתי לקחת קצת סיכון.

מרגיש מאוד רע עם זה. עם שני הדברים שכתבתי למעלה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאין לי ברירה, אבל נדמה לי שיש.

עריכה שניה:

מסתכן בכך שאני עלול להיתפס, ובכל זאת:

לא סיפרו לאחים שלי, כמובן. אבל הם מרגישים שקורה משהו, ואחד האחים שלי חושד, נדמה לי.

קצת מפחד שהם ידעו. עדיין לא מבין למה.

ההופעה של עברי בניצנים, ביום רביעי, הייתה מדהימה.

הוא שר שירים כל כך יפים! וגם את השיר "משהו אמיתי", שהוא לא שר בשתי ההופעות הקודמות שלו שהייתי בהן. זה היה כל כך מתאים, השיר הזה.

הייתה גם דנה אינטרנשיונל, שהיתה נורא גאה, וגם אמרה בסוף של אחד השירים שהיא שרה עם עברי: "פירה, פירה, אני פירה".

נשבע.

והיו שם המון אנשים שאני אוהב, וזה היה ממש ממש כיף.

והחול. המון המון חול. וים. וצ'אי (ותודה לבר ששכנע אותי לקנות). ומוזיקה מדהימה. ולילה. וכיף.

כמובן שגם היו דברים קצת מעצבנים. כמו החום. המדוזות. ערסים שאיימו לדקור אותי ("אני לא הומו! אני אוהב כלבים!" הו, כמה משעשע מצידי). מחסנית עדשות שדלפה. אבל זה סתם שטויות לעומת הכיף שהיה.

הייתי גם בשני בלילה, בהופעה של אביב, בה נהנתי קצת פחות.

בהופעה של עברי עמדתי די קרוב לבמה ולרמקולים, ויש לי עד עכשיו (24 שעות אחרי) קצת צלצולים באוזניים. זה יעבור, נכון? או שכדאי לפנות לרופא אוזניים?

בכל מקרה, גם רציתי להודות לכולכם, מעומק הלב.

על כל התמיכה והעזרה, בלי שום רצון לקבל חזרה.

אני אוהב אתכם. מעומק ליבי אני אוהב אתכם.

תודה.