לפני כשבועיים פתחתי במבצע חדש, שמטרתו העיקרית והיחידה היא למצוא לי אהבה. המבצע לא זכה להיענות גדולה כל כך מצד הסביבה, חוץ מגל, יקירתי, שיומיים אחרי שבכיתי לה בטלפון שנמאס לי כבר מהמצב הזה, אמרה לי שהיא מצאה לי בחור.
אני הגבתי קודם כל בחשדנות. היא הרי לא ממש הכירה אותו. אז מאיפה לה לדעת שהוא מתאים לי? יש איזה קטע כזה של בנות, שהן כל הזמן מנסות לשדך בין החברים ההומואים שלהן, גם במקרים שאין שום מכנה משותף. אתה הומו? הוא הומו? נו! אז תהיו ביחד! כאילו שהמבחר הוא כזה מצומצם. ואולי יותר גרוע – כאילו שכל ההומואים הם אותו דבר.
בכל מקרה, בגלל שאני סומך על גל וגם בגלל שאין לי מה להפסיד, התחלתי לדבר איתו קצת במסנג'ר. איכשהו גם התגברתי על החרדה שתוקפת אותי בכל פעם שמבקשים ממני תמונות, ושלחתי לו כמה.
למרות שאני הבנאדם הכי לא פוטוגני בעולם (באמת, זה נבדק מחקרית), הוא התלהב וטען שאני חמוד. אפילו נפלט לו "חתיך" פעם אחת, אבל הוא בטח לא התכוון.
גם אני נורא התלהבתי מהתמונות שלו. הוא באמת נראה מצויין. יש לו מראה סטרייטי מושך כזה (כמה לא פוליטקלי קורקט מצידי). חוץ מזה שהוא נורא דומה למישהו שפנטזתי עליו במשך רוב כיתה י"א, אז זה בכלל גם קצת להגשים חלום.
וגם היה לנו נורא נחמד לדבר. בשלב מסוים עברנו לטלפון וזה הרגיש לי טוב ונכון. בסוף השבוע שעבר קבענו את הפגישה הראשונה שלנו ליום שני, ואני כבר חיכיתי לזה מאוד. במשך כל היומיים של ראש השנה שלחנו אחד לשני הודעות בערך כל חמש דקות. וגיליתי שהתגעגעתי להתרגשות הזאת של ההתחלה ולציפייה הממכרת הזאת.
שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אני מתלהב ממנו או מתלהב מזה שאני אולי בפתחו של קשר חדש.
ולא הייתה לי תשובה.
בספונטניות החלטנו ביום ראשון בבוקר שניפגש באותו ערב ולא למחרת.
מיד עם צאת החג נסעתי אליו, וזאת הייתה נסיעה מפרכת ומרגיזה מאוד, כי כמעט כל מה שיכול להשתבש – קרה. נהג אוטובוס אחד שלא עצר בתחנה, פקקים, ואחר כך גם נהג אוטובוס אחר שלא הרשה לי לשים את הרגליים על המושב. זה אולי היה הקש ששבר את גב הגמל.
הגעתי. הסתובבנו קצת, ואז הלכנו אליו הביתה. דיברנו, צחקנו, ראינו קצת טלוויזיה ובסוף, בשביל לשבור קצת את המעטה הסטרייטי הקשוח של הבחור, החלטנו לעשות מרתון של "לא רק בלונדינית". אז שכבנו במיטה, אחד ליד השני. ומידיים מתחככות לשפתיים מתנשקות לידיים פולשניות... ומה שקרה, קרה.
זה מדהים איך הכל עומד למבחן ברגעים הקריטיים האלה, ואיך זה תמיד אבוד מראש. איך יכולתי, תגידו לי, שמישהו לעזאזל יגיד לי, לסלק את היד שלו מהמכנסיים שלי כשזה כל כך נעים? כשזה כל כך טוב?
תגידו – אין כזה דבר. אם אתה לא רוצה, אז אתה צריך לעשות משהו כדי למנוע את זה.
הבעיה היא שאני רוצה.
היה לי טוב. מזמן לא נהניתי כל כך. ובכל זאת, כשקמתי בבוקר הרגשתי אדם אחר. הרגשתי שהפקרתי את עצמי, שנתתי לעצמי ליפול. למרות שלכאורה אין בכך שום פסול. ואפשר גם להתחכם ולהגיד שזה בכלל לא היה סטוץ, הרי אני מתכוון להיפגש איתו שוב.
אבל זה היה סקס. סקס עם אדם שאני מחבב מאוד אבל לא מכיר יותר משבוע. סקס כיפי ונהדר ששחרר אותי מכל כך הרבה לחצים של צבא ועבודה וחברים, אבל עדיין סתם. ואני לא רוצה סתם. אף פעם לא רציתי סתם.
למה באותו ערב רציתי סתם? למה זה מה שרציתי?
מישהי השאירה לי לפני כמה שבועות תגובה פה בבלוג שנראה לי שיש גם אחרים שמסכימים איתה ולא אומרים. היא אמרה לי שהשתנתי. אולי אפילו השתמשה במילה "התקלקלת". וגם אם היא לא השתמשה במילה הזאת המפורשת, זאת התחושה שהתגובה שלה השאירה לי.
כשקראתי את התגובה ניסיתי להכחיש, להגיד לעצמי שלא התקלקלתי. אני עדיין שלם. עדיין ילד כשזה מגיע לדברים החשובים. כשזה מגיע לאהבה.
כנראה שטעיתי.
היד הזאת, היד החמה הזאת בתוך המכנסיים יכולה למחוק בבת אחת את כל העקרונות שלי, שאולי הם גם טיפה מטופשים.
יש מחשבה שקצת מחרידה אותי, ולכן אני מנסה להימנע ממנה. אבל אולי זה לא חכם. אני רוצה להיות אמיתי. ואני חושב, אני חושב שבמקום מסוים ידעתי שזה מה שהולך לקרות באותו לילה, כשהחלטתי שאני הולך לישון אצלו. לא הייתי מאוכזב אם זה לא היה קורה אבל אני חושב שתיארתי לעצמי. אני חושב שרציתי את זה.
ובסוף קיבלתי את מה שרציתי, ועכשיו אני לא רוצה את זה בכלל.
לא, אני לא התחלתי עם סטוצים. זה היה סטוץ במסווה, אולי (גם זה לא בטוח, למען האמת), אבל זה לא אומר שוויתרתי על אהבה. אני לא אתחיל להזדיין עכשיו עם אנשים שאני לא מכיר. אני לא יכול. לא יכול להיכנס לזה בדעה צלולה. איתו זה עוד היה בסדר, כי מבחינתי זה היה הדייט הראשון מבין עוד שיבואו.
אבל אני לא יודע מה מבחינתו.
בבוקר כשקמנו (יותר נכון, כשהוא קם. אני לא נרדמתי כל הלילה), אחרי עוד קצת פוצי מוצי, ירדנו למטבח והכנו לנו ארוחת בוקר. הוצאנו קוטג' והכנו חביתות וחתכנו סלט. וישבנו אחד ליד השני ואכלנו והיה נחמד ורגוע.
אבל היה גם מוזר. לפני ארוחת הבוקר ביקשתי ממנו נשיקה, והוא נתן לי אחת חטופה. ומאותו רגע, במשך כל שאר היום, הוא לא נגע בי בכלל.
אני עדיין מנסה להבין למה. הצד הפרנואידי שבי אומר לי שזה בגלל שהוא רק רצה סקס, ולא מתאים לו כל הפוצי מוצי הזה אחרי שהוא גומר.
הצד המעט יותר שפוי (בכל זאת, אני באמת מחבב אותו) אומר שאולי פשוט הספיק לו, לגמור פעמיים בתוך שעות ספורות. ואולי הוא מפחד שאם הוא יתנשק איתי זה בטוח יגרר למקום כזה שוב.
אני מרגיש קצת רע.
הלוואי שהייתי מרגיש מנוצל. ואני קורא את המשפט האחרון שכתבתי ולא מאמין אבל אם כתבתי אותו בטוח יש בו מן האמת. הלוואי שהייתי יכול להאשים אותו. להגיד שלא רציתי, שהוא הכריח אותי. שהוא היה נפגע אם הייתי אומר שאני לא רוצה.
אבל שנינו רצינו את זה. ורק אני הפתטי מרגיש רע בגלל זה.
מאז שנפרדנו אתמול בקניון הוא לא יצר איתי קשר. הוא אמנם ענה להודעת טקסט ששלחתי לו אבל לא יותר מזה. ואולי הספיק לו ממני. אולי הוא לא רצה יותר מזה.
למרות ששאלתי אותו, למרות שהבהרתי לו שאני לא רוצה סטוץ, אולי זה בעצם כל מה שהוא רוצה.
אני לא אתפלא אם זה המצב. אני אפגע, אבל לא אתפלא. רק בבוקר, כששאלתי אותו, גיליתי שהוא בענייני הסטוצים קצת יותר ממה שתיארתי לעצמי. וזה בסדר גמור מבחינתי, שיעשה מה שהוא רוצה ואני בטח לא אשפוט אותו, אבל קצת הגעיל אותי פתאום שאולי הפכתי לאחד מהרשימה של אלה שהוא הזדיין איתם.
אני נורא אמביוולנטי. אני שונא את זה. אני אוהב שהכל חד משמעי ושברור לי מה צריך לעשות.
אני שונא את ההתחבטויות האלה. אני שונא לענות את עצמי. מצד שני, אני בחיים לא אפסיק עם זה, כי אני חייב לשמור על עצמי שלא אפול. אני חייב לשמור על עצמי שלא אתקלקל יותר. אני חייב לשמור לעצמי על העתיד.
ואגב עתיד, בעתיד הקרוב אני מתגייס. בעתיד המאוד קרוב. פחות משלושה שבועות, למען האמת.
ההתרגשות בעיצומה. טוב, האמת היא שזה לא מדויק. אני אישית מתרגש מאוד, בעוד שאר האנשים פה בבית מסרבים עקרונית להתרגש.
בשלב מסוים, פשוט ביקשתי מאימא שלי להתרגש קצת בשבילי. היא, כמובן, מצאה את זה סיבה טובה להתנפח, והזכירה לי שיש עוד עניינים שמעסיקים אותה חוץ ממני. ושאני לא יכול לדרוש ממנה להתרגש, זה צריך לבוא לבד.
אבל לעזאזל עם הטיעונים ההגיוניים. בסך הכל ביקשתי לשתף אותך בהתרגשות הלגיטימית שלי. ולא מעניין אותי מי מתחתן ולא מעניין אותי שזה צריך לבוא לבד. תעמידי פנים מבחינתי. כי אני רוצה לראות שאכפת לך.
וכן, אני יודע שגם אם לא תתרגשי אכפת לך. ובכל זאת, אני צריך את זה. אז תפסיקי להיות רציונאלית.
מחר אני הולך עם אימא לעשות קצת סידורים, ואולי גם לקנות דברים לגיוס. היא טוענת, כמובן, שזה סתם שטויות, הקניות האלה. ושיש לי הכל. ואולי היא צודקת. אבל מה אכפת לה ללכת איתי לקנות בקבוקים קטנים לסבון וכמה זוגות גרביים? רק בשביל לגרום לי להרגיש שזה אכפת לה, שזה נוגע בה, שהיא דואגת לי?
כנראה שזה מן קטע כזה של פולנים, שהם לא יכולים להתנהג כמו פולנים כשזה מה שמצפים מהם, כי אז זה פשוט מאבד את כל הטעם.
כן, כנראה שזה העניין.
התכנונים למסיבת הגיוס שלי גם הם בעיצומיהם. אני לא לגמרי החלטתי מה אני רוצה לעשות, אבל כנראה שבסוף אני אעשה קומזיץ על שפת הים באחד הלילות של השבוע הבא.
זה יהיה מגניב, אני מקווה. ואני בטוח שזה יהיה מרגש.
אם למישהו יש רעיונות טובים יותר, או סתם עצות בענייני קומזיצים ולילה וים, אני אשמח אם תשתפו אותי בהם.
אני עומד ליהנות בצבא, ואני כבר יודע את זה. אני לא יודע מה אני אעשה אבל אני יודע שיהיה לי כיף. אני אכיר המון אנשים חדשים, אני אתרחק קצת מהבית, אני אתבגר.
השבועות האחרונים עוברים עלי בחרדה מסוימת. כל דבר שאני עושה נראה לי כאילו לא אעשה אותו עוד לעולם. וזה נכון, בעצם. כי גם אם אעשה את זה יום אחד, אני כבר לא אהיה במקום שבו אני נמצא היום.
שלב הביניים הזה כבר משגע אותי. נמאס לי מכיפה על הראש, כיפה בכיס. עגיל ממתכת, עגיל שקוף.
אני יודע לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את החיים שלי. לא מכל הבחינות, כמובן, ואני יודע שזה עוד יכול להשתנות עשרות פעמים, ובכל זאת אני חושב שיש לי נקודת התחלה די טובה.
רק צריך שיגיע הרגע שבו אני אוכל להתחיל. והרגע הזה מגיע בעוד פחות משלושה שבועות. ואני אמנם יודע שהצבא זה לא המקום המושלם להתפתחות האישית שלי, ובכל זאת, אני כן חושב שיחסית למקום שבו אני נמצא היום, זה המקום המושלם בשביל להיות שלם עם עצמי.
מזמן לא כתבתי ככה, כמו שכתבתי עכשיו.
נראה לי שבשלושת השבועות (קצת פחות) הקרובים אני אעדכן די הרבה. כי אחר כך, אחר כך כנראה שהבלוג הזה פשוט ידעך.
האמת? זה לא גורם לי עצב. הבלוג הזה כבר מזמן לא מה שהיה פעם. הוא כבר מזמן לא מה שהוא בפוסט שכתבתי עכשיו.
כנראה שאני במקום אחר. מקום שלם יותר ובריא יותר. כשקורה לי משהו, אני לא נוצר אותו בזיכרוני או מנסה לחשוב איך לתרגם אותו לכתב, אלא מיד מתקשר לחבר טוב ומדבר איתו.
ואני יודע שזה לא צריך לבוא על חשבון זה, אבל כנראה שבהתחלה זה קצת כן.
האמת? התגעגעתי. תודה לכל מי שהצביע לי בישראוסקר. זה היה לי ממש מרגש לזכות למרות שאני לא חושב שמגיע לי.
תלכו בדרכים ישרות, תשמרו על עצמכם, ואל תשכחו אותי.
אני לא יודע למה זה חשוב לי. כנראה שאני קשור למקום הזה יותר ממה שאני חושב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
