לא כתבתי הרבה זמן.

תקופה משונה עוברת עלי בזמן האחרון. אי אפשר להגיד שרע לי בחיים, אבל גם לא ממש טוב. אני נתון למצבי רוח, רוצה משהו אבל גם מוותר עליו נורא מהר.

קשה לי להתעורר בבוקר. פתאום אני ממציא לעצמי תירוצים להישאר במיטה עוד חמש דקות, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מתעורר שעה אחרי השעה הרצויה. וברור שאפשר להאשים את העומס, ואת הלילות הלבנים, ואת העייפות. אבל פעם לא הייתי כזה, ופעם הייתי מתייצב בזמן במחלקה גם אם אף אחד לא שם לב, וגם אם עבדתי לילה לפני עד מאוחר.

התחלתי לוותר לעצמי.

ביום חמישי ברחתי מוקדם מהצבא ונסעתי למצעד הגאווה בירושלים.

עד כמה שזה ישמע פלצני, הלכתי למצעד הזה מתוך תחושת שליחות. בכל פעם ששמעתי מישהו אומר "אבל למה דווקא בירושלים?" רק התחזק אצלי הרצון להשתתף במצעד.

זה מאבק על שוויון, ועל דמוקרטיה. כי למה לא בירושלים? מה הבעיה עם זה שיש הומואים בירושלים? המצעד הוא לא פרובוקטיבי, אין בו עירום, אין בו שום גסות. היו שם משפחות עם ילדים (אפילו משפחות דתיות), וכולם צעדו לאט ובשקט מגן העצמאות לגן הפעמון.

זה שעצם הקיום שלי פוגע בכמה אנשים חשוכים, לא אומר שאני צריך לעבור לתל אביב. זאת העיר שלי בדיוק כמו שזאת העיר שלהם.

גם מפריע להם שאנשים נוסעים בשבת, ולא אוכלים כשר, ושבנות לובשות מכנסיים. אז מה? שיחיו את חייהם כפי שהם מבינים, ואני אחיה את חיי כפי שאני מבין.

כל עוד שני גברים או שתי נשים לא יכולים (או יכולות) ללכת במרכז העיר יד ביד, המצעד הזה הוא לגיטימי. כל עוד יש הסתה לרצח, כל עוד מסתובבים בינינו אנשים חשוכים שרוצים לכפות עלינו את השקפת עולמם, המצעד הזה הוא לגיטימי.

ובגלל זה הלכתי למצעד.

אם לומר את האמת, המצעד היה קצת משעמם. הוא היה איטי, אפילו איטי מאוד. העצרת בסוף המצעד, שהתקיימה בגן הפעמון, גם לא הייתה מרשימה ומעניינת במיוחד. הרבה נאומים, המון תודות. וגם מופעי דראג, שזה משהו שמעולם לא התחברתי אליו.

אבל הרגשתי טוב שהלכתי למצעד הזה. ואמנם ברחתי מהמצלמות, אבל לא הרגשתי צורך להסתתר. והרגשתי טוב עם עצמי כשצעדתי עם צמיד צבעוני על היד שלי, גם אם אני לא מתחבר לדגל, ולא מרגיש כל כך שייך ל"קהילה". היה טוב להיות מוקף באנשים כמוני, היה נהדר לראות את כל סוגי האנשים השונים והלא צפויים שהגיעו לתמוך. הייתה אווירה מכובדת כזאת, של מאבק אמיתי.

והרגשתי שאני בדיוק איפה שאני אמור להיות. כמה זמן לא הרגשתי ככה! בדיוק בין האנשים האלה אני צריך להיות, באחר צהרים חם של יום חמישי, בצד המואר של עיר הקודש, ירושלים.

הגעתי הביתה בערב, עייף מכל השבוע וגם מהמצעד. פגשתי את אימא בדיוק בכניסה לבית. היא הופתעה לראות אותי מגיע הביתה מהצבא עם בגדים אזרחיים, ופתאום נפלטה לה השאלה: "היית במצעד?".

ובלי לחשוב יותר מדי, אמרתי שכן. היא שאלה איך היה, אמרתי שהיה מעניין. והלכתי לחדר שלי להוריד את התיק ואת הנעליים.

כשחזרתי למטבח היא בדיוק חיממה לעצמה אוכל. אז גם אני חיממתי לעצמי, וישבנו שנינו ליד השולחן במטבח. אבא עדיין לא חזר הביתה, אף אחד לא היה במטבח חוץ משנינו. רק אני ואימא, באמצע כל הבלגן של חמישי בערב, עם מרק שלא היה חם מדי אבל גם לא היה קר. פושר, מרגיע.

ופשוט התחלנו לדבר. על הכל, בפתיחות. אחרי יותר משנתיים שהנושא לא עלה (חוץ מהערות ציניות פה ושם), דיברנו על הנטייה המינית שלי.

השיחה הזאת הרגיעה את שנינו. הרגיע אותה לשמוע שאני לא מוותר לעצמי אף פעם, שאני תמיד בודק. שאם אמשך למישהי וארצה להיות איתה, לא אחסום את עצמי. ואותי הרגיע לשמוע שהיא לא מתכחשת למה שאני מרגיש, שהיא לא מזלזלת בי, שהיא סומכת עלי. ושהיא בסך הכל דואגת לי, וכמו כל אימא, בסך הכל רוצה שיהיו לי חיים קלים יותר וטובים יותר.

אני מעריך אותה יותר אחרי השיחה הזאת, ואני מרגיש שגם היא מעריכה אותי. אני כל כך דומה לה, גם אם לפעמים זה לא מוצא חן בעיני. אני דומה לה, החל מחוש ההומור, בדרך החשיבה והניתוח, וגם במרובעות שלי אני דומה לה. בזה שאני לא עושה שטויות אבל גם לא זורם.

כמובן שהיה גם חוסר הסכמה. היא אמרה שהיא לעולם לא תקבל בן זוג שלי כ"בעלי". היא לא תתייחס אליו כמו שהיא מתייחסת לבעלה של אחותי, למשל. מבחינתה יש פה איזה מחסום מוסרי שהיא לא יכולה או לא מעוניינת להתגבר עליו.

אני מצידי אמרתי שקצת חבל שהיא מצהירה הצהרות כאלה, ושזה עוד יכול להשתנות. חוץ מזה, היא כן הביעה נכונות לפגוש את בן הזוג שלי (כשיהיה לי), היא פשוט לא תתייחס אליו כמו שהייתי מצפה.

כנראה שזה לא יהיה קל, וכנראה שיהיו לנו עוד הרבה שיחות על הנושא, אבל אין טעם לריב ולהתווכח על זה עכשיו.

אני גם לא אתחיל עכשיו להביא חברים הביתה, אבל זה משהו שהיה ברור לי במילא. אני חי בבית דתי, ואני מכבד אותו. עוד שנה וקצת אני משתחרר, יוצא מהבית, שוכר דירה. בינתיים אני אמשיך לחיות בבית שלי ולכבד אותו, וכשמכבדים אותי בחזרה זה נהיה הרבה יותר קל.

הכתיבה שלי קצת יבשה. זאת הצחיחות הזאת בחוץ, היא משפיעה עלי.

בא לי לצאת לדייט, אבל איכשהו לא הצלחתי להגיע לדייט עם אף אחד מהפוטנציאלים שצצו להם בחודשים האחרונים.

עם אחד מהם הכל נשאר ברמה של פלירטוטים, עם השני יצאתי פעם אחת והספיק לשנינו, עם אחר רק דיברתי בטלפון אבל אף פעם לא יצאנו ובאיזשהו שלב גם הפסקנו לדבר, הרביעי סיפר לי בשלב מסויים (עוד לפני שנפגשנו) שיש לו חבר...

אני מנסה לשדל אנשים להכיר לי חברים שלהם, אבל אף אחד לא מצליח לחשוב על מישהו מתאים.

ידידה טובה שלי אמרה לי שאם אני אמשיך להימנע מ"אטרף" ודומיו אני בחיים לא אמצא אהבה. ולמרות שאני לא נראה כמו הר ובכלל לא מעוניין במוחמד, יש משהו בדבריה.

ובכל זאת, משהו בי לא נותן לי לעשות את זה. אני לא מסוגל לדרג את המראה שלי, להחליט איפה אני נמצא בסקאלה של "חלק" עד "שעיר מאוד", ולקבוע בצורה סופית אם אני רזה או חטוב. אני פשוט לא מוכן לזה.

ואם זה אומר שייקח לי עוד זמן עד שאני מכיר מישהו ראוי, אז אני מוכן לשלם את המחיר הזה. ולמרות שאני יודע שגם בערמות בוץ אפשר למצוא זהב, אני מעדיף שלא ללכלך את הידיים שלי.

מעניין כמה זמן אני אחזיק מעמד ככה. אני כבר מתחיל לרמות קצת עם הפייסבוק, שיכול לשמש גם כאתר היכרויות עם הרבה פחות טינופת. אבל זה באמת לא נחשב.

אני עוד שבועיים בערך בן עשרים. תיכף נכנס לעשור השלישי שלי.

אני כותב פה מגיל 15. אני יכול לעקוב אחרי ההתפתחות שלי בחמש שנים האחרונות. איזו מתנה הכנתי לעצמי לגיל 20!

מי היה מאמין, אחרי הכל יצא לי פוסט די אופטימי...

רק שבוע בצבא וכבר העולם התהפך. אנשים פתאום נראים לי מוזר. דברים רגילים כמו טלוויזיה ומחשב ובגדים אזרחיים מוזרים לי. ומוזר לי כשלא צועקים עלי. ושאני לא צריך לצעוק.

ביום ראשון הגעתי לגבעת התחמושת בירושלים בשעה מוקדמת בבוקר, יחד עם ההורים ועם אחותי הקטנה והמתוקה. אחרי שחיכינו שם חצי שעה קראו בשמי ויצאתי החוצה, שם חיכיתי עוד חצי שעה, אבל בחוץ. ויש בזה הרבה היגיון, איפושהו, אני בטוח.

אחרי שחיכינו חצי שעה לקחו אותנו לראות "חיזיון אור-קולי" בגבעת התחמושת, שהיה משעמם להחריד ולא ממש קשור לשום דבר. משם עלינו על אוטובוס לתל-השומר.

איך שהגענו לשם התחילו לצעוק עלינו (אחר כך יתברר לי שלמה שהיה שם אי אפשר לקרוא צעקות יחסית למה שעבר עלי אחר כך). מפקידים תיקים בשמירת חפצים. אוכלים טוסט עם שוקולד ושותים מיץ מתרכיז (אחד מאבני הבניין של צה"ל) אותם מחלקות נשים זקנות, חביבות ופולניות ("חיילים! תאכלו! זה טעים! תאכלו! זה בריא! יש מספיק! תאכלו!" וכו').

אחר כך נכנסנו וראינו איזה סרטון שאני אפילו לא זוכר מה התוכן שלו, ורק זוכר שהשתתפו בו בשלב מסוים יהודה לוי ויעל בר זוהר, שהפריחה לעברנו המלש"בים לשעבר נשיקה חמה.

משם לשרשרת החיול הנוראית. זה התחיל מפרטי חשבון בנק. ואז הצטלמתי לחוגר – שזה היה משעשע בפני עצמו. שתי חיילות יושבות מאחורי שולחנות, ואומרות בקול משועמם "תעמוד, תחייך, עכשיו בפרופיל, הבא בתור".

ואז צילום שיניים. ממש ריחמתי על החיילות האלה. איך אפשר לסבול ריחות פה של כל כך הרבה אנשים?

מיד אחר כך לקחו ממני טביעות אצבעות, וזה היה מגניב כי זה נעשה באמצעות מחשב ולא עם דיו. וגם צילמו אותי שם שוב (לא ברור לי לאיזו מטרה) ועצמתי את העיניים בתמונה והחיילת שהייתה בעמדה שלי לא שמה לב. אה, המטומטמת הזאת גם לא שמה לב כשהמחשב לא קלט את הטביעה של קמיצת שמאל שלי, אז אמרתי לה את זה והיא אמרה לי "רוצה לעבוד פה במקומי?" ובאמת היה נראה שהיא לא נהנית בינתיים. למרות שכל החיילות שם בעמדות פטפטו ביניהן בעליצות, ואחת מהן, שהייתה עם גוונים בשיער, הייתה משעשעת במיוחד.

צילום רנטגן או משהו מיד אחר כך. היה לי חייל נחמד אם כי משועמם מאוד גם כן. האמת היא שאני יכול להבין את כל האנשים האלה. גם אני הייתי משתעמם.

אחר כך לקחו אותי לזריקות במקום לאימות נתונים, למרות שרציתי לדחות את הזריקות כמה שיותר כי אני מפחד ממחטים פחד מוות.

זה התחיל מזה שדקרו לי את האצבע וסחטו אותה על דף מיוחד. אחר כך הייתי אמור לעבור זריקות, אבל פחדתי אז החיילת שנתנה את הזריקות הרשתה לי לשכב על מיטה ולא לשבת על כיסא כמו כולם. אז שכבתי ונחתי ואז היא באה ונתנה לי שתי זריקות, ולמען האמת הן לא כאבו בכלל. אחר כך גם הלכתי ונתתי דגימת דם למאגר מחר עצם, וזה דווקא כאב מאוד, גם יומיים אחרי, אבל עברתי את זה.

משם לאימות נתונים. ואז קיבלתי את החוגר שלי (תמונה מכוערת!), גם קצין המיון היה בסדר אם כי אני עדיין קצת חושש (ולא אפרט פה כי אני פרנואיד וכו'), ואז הלכתי לקבל מדים. ויש לי מדי א' (מדים ייצוגיים שלובשים מחוץ לבסיס) ממש יפים!

משם, אחרי שקיבלנו את כל הציוד, הלכנו לסככה. ואז התחיל לרדת גשם והתמלאנו במים כי הסככה לא הייתה אטומה! זה היה משעשע. ואז חילקו אותנו למחלקות (אם כי הן היו זמניות), והתברר לנו שאת הלילה נעביר בבקו"ם.

בבקו"ם היה נוראי. היה שם מגעיל, וטיפשי מאוד. המפקדת שלנו הייתה מטומטמת ברמות, ולא הצליחה להתאפק שלא לצחוק מולנו. כל כך רציתי לעזוב את המקום הזה כבר ולהגיע לבסיס. אם רק הייתי יודע מה מחכה לי בבסיס הייתי מעדיף להישאר שם וזהו.

פגשתי גם בבקו"ם שני אנשים נחמדים שאחד מהם גם ישן איתי באותו אוהל בבקו"ם, שעכשיו נמצאים איתי באותה כיתה (וכמובן גם באותו אוהל) גם בבסיס טירונות. שזה די נחמד. הם אנשים טובים.

הלילה בבקו"ם היה קשה. לא נרדמתי על המיטות הנוראיות האלה שם. וגם הייתה לי שמירה מעצבנת בחצות שאחריה לא נרדמתי. כשסוף סוף עזבנו שם בבוקר נשמתי לרווחה.

הנסיעה לבסיס הייתה קשה מאוד, בעיקר כי אחרי שמילאנו טפסים מסוימים שהיינו צריכים למלא, המפקד התחיל לדבר איתנו ולתת לנו הוראות ראשונות.

בגלל שישבתי מאחורה, והמנוע טרטר, והשמיעה שלי היא לא משהו גם ככה, פשוט לא שמעתי כלום. וזה היה מעצבן כי הוא אמר דברים חשובים. גם היה לי קשה כי כולם צעקו "כן המפקד" ותרגלו את מה שהוא לימד אותנו (מה צריך לעשות כשנותנים זמנים), ואני ניסיתי לחזור אחריהם אבל בעצם לא הבנתי כלום.

בסוף הסתדרתי, כי פשוט קלטתי מה כולם עושים, אבל באותו זמן זה היה מתסכל מאוד.

איך שירדנו מהאוטובוס בבסיס (לא אכתוב פה איזה, רק אגיד שזה איזשהו בסיס בדרום) התחילו לצעוק עלינו ולטרטר אותנו. שישים שניות כל הקיטבגים מסודרים בשלשות באוהל. שלושים שניות עמדתם פה בחי"ת. להקריא זמנים. למה אף אחד לא מקריא זמנים?

והכל בצעקות, בכעס. על מה הם כועסים כל כך? והמפקד כל הזמן אומר לנו לא להיות בהלם. למה אתה מצפה, טמבל? שנהיה מורגלים?

התחלקנו לכיתות. יצא שאני בכיתה עם המפקד. לשתי הכיתות האחרות יש מפקדות.

המפקד שלי הוא בנאדם טוב, אני מאמין. הוא נוקשה כי כך הוא מאמין שהוא צריך להיות. גם המפקדת של אחת הכיתות האחרות היא בסדר. והמפקדת השנייה היא כלבה אמיתית, אבל באמת.

במהלך השבוע הכרנו גם את המ"מ (מפקדת מחלקה), הסמלת, המ"פ (מפקד פלוגה), הסמ"פ (סגנית מפקד פלוגה), והרס"פ (רב סמל פלוגתי, נדמה לי). אני הכי אוהב את הסמ"פ, היא באמת נחמדה מאוד. הרס"פ מניאק, כי הוא צריך להיות. והמ"פ גם בסדר.

לילה ראשון בבסיס. שוב שמרתי, הפעם בשלוש. ובטח שלא ארדם אחרי שלוש כשצריך לקום בחמש (לכאורה צריך לקום בחמש, אם באמת רוצים להספיק להתארגן צריך לקום הרבה לפני). וגם זה שהיה אמור להחליף אותי איחר לי לשמירה. למעשה, כשבאתי להעיר אותו הוא התהפך לצד השני וכיסה את הראש. ולא עזר גם כשהארתי עליו עם הפלאפון. בסוף טלטלתי אותו קצת והוא התעורר. מה, שאני אשמור עוד שעה? למה נראה לו.

ביום השני בבסיס (יום שלישי) היה מאוד קשה גם כן. להסתגל להסתגל להסתגל. והלחץ מאתמול עדיין נמשך. שיעורים והסברים וריצות וחי"תים ושלשות וטרטורים. אחר הצהריים גם קיבלנו נשק, ולמדנו לפרוק אותו. זה היה לי די מוזר, להיות עם נשק. זה לא ממש מתאים לי. אבל משום מה, איך שקיבלנו את הנשק (ששוקל 3 קילו וצריך להיות איתו 24 שעות ביממה) המצב רוח של כולם קצת השתפר. אולי כי הרגשנו שאנחנו עושים משהו, פתאום. הרגשנו חשובים. לא יודע.

זה קצת מבאס, נשק. הוא עליך כל הזמן. כשאתה עומד והיד פנויה אתה חייב לאחוז בידית האחיזה. וגם בלילה הוא איתך, מתחת למזרן הדק. אם כי התברר שזה די נוח. ככה הראש בדיוק בגובה המתאים. מיטה מתכווננת כזאת.

יום רביעי היה יום לא פשוט. הוא היה אינטנסיבי מאוד ולחוץ מאוד וחם. מאוד.

בכלל, זה נראה כאילו זה היה יותר משבוע. הכל היה כל כך עמוס, וכל כך מעט שעות שינה, וכל כך הרבה זמן על הרגליים. ובנעליים הצבאיות המחורבנות האלה, שהורסות את הרגליים לגמרי ומכבידות מאוד.

ביום חמישי הלכנו למטווחים. גם היה לא קל, אבל היו קטעים מגניבים. כמו הקטע שבו דיברתי במכשיר קשר במהלך השמירה שלי עליו. וגם האזנתי במכשיר קשר השני לאיזה מעצר של חשוד שמתבצע ליד הגדר, וזה היה מגניב לשמוע את זה בלייב.

וביום שישי, יום שישי חזרנו הביתה, אחרי בוקר של טרטורים.

פתאום אני מקצר כי אני עייף ואני רוצה לישון קצת הלילה, ובקצב הזה אני לא ממש אספיק. אז בקצרה, כמה נקודות –

הבט"ר (בסיס טירונים) שאליו הגעתי נחשב, באופן כללי, כבט"ר הכי גרוע של טירונות כלל צה"לית. התנאים ממש גרועים ואפילו מחפירים. אבל מה, האוכל מצויין. טוב, אולי לא מצויין, אולי זה פשוט בגלל שאני נורא רעב. לפעמים אני ממלא לעצמי שתי צלחות מפוצצות ואוכל את הכל במהירות. כשחזרתי הביתה הייתי בטוח שעליתי לפחות חמישה קילו, אבל מסתבר שירדתי כמה. באמת שעשינו הרבה פעילות גופנית.

הירי במטווח היה מוזר. אבל הצלחתי ועברתי. עדיין לא הספקתי להתעמק בזה ממש. הייתי נורא לחוץ לפני אבל הסמלת, שהדריכה אותי אישית, הייתה ממש נחמדה (שזה היה מוזר כי אמור להיות דיסטנס), אמרה לי "תירגע, זה בסדר" כשקפצתי בבהלה כשמישהו ירה בצד השני, ואחר כך שאלה אותי בנימה אימהית "איך היה?"

ומפה לנקודה הבאה, זה מעצבן איך שאילפו אותי שם. כן, ממש אילוף. זה אילוף ולא שום דבר אחר. בדיוק כמו כלב מוכה שהבעלים שלו מתעללים בו שוב ושוב, וברגע שהם מואילים בטובם ללטף אותו קצת הוא מתרפס וגורם להם להרגיש שהם אנשים נפלאים.

בשלב מסוים תפסתי את עצמי וניסיתי להבין למה אני כל כך רוצה לרצות את המפקד הזה, שבתכלס הוא די מעצבן ומציק. וזה לא משנה שזה בגלל שזה מה שהוא אמור לעשות. אבל הוא צורח וגורם לי לאפיסת כוחות ואני רוצה לרצות אותו. איזה מין מצב מעוות זה?

האנשים שאיתי בכיתה הם ממש נחמדים. לפחות חלקם. יש לי כבר שלושה חברים יחסית טובים, שאת השמות שלהם אני זוכר. אחד מהם ישן מיטה לידי והוא חמוד אמיתי, גם חיצונית וגם אישיותית (זה תקין להגיד את זה, או שהצבא משפיע עלי?). תמיד לפני השינה אנחנו מדברים איזה רבע שעה בשקט. הוא באמת חמוד מאוד. ועוד אחד, שהוא חבר נורא טוב, דווקא ישן בקצה השני של האוהל. אבל הוא הזמין אותי לאטמי אוזניים ולשתייה (!!!) כשהיינו בשק"ם ולא היה עלי כסף, והוא קורא לי בשמות חיבה. הוא איש מקסים ואני מחבב אותו מאוד.

זה כיף שיש איתך אנשים נחמדים שעוברים את מה שאתה עובר. זה נותן כוחות.

בכלל, בגלל שכולנו מיועדים לתפקידים נורא נחשבים, רוב האנשים אצלנו הם איכותיים. מין אליטה כזאת (עד כמה שזה מתנשא להגיד את זה). יש מעט מאוד ערסים. וגם אלה שיש, הם ערסים קטנים ולא מזיקים, עם פוטנציאל.

לכל דבר בטירונות יש זמן. בשביל לעשות טורים ולעמוד בחי"תים ולסדר את האוהל למסדר בוקר ולהתגלח ולהיכנס לכיתה...

וכל עשר שניות חייבים לקרוא את הזמנים בקול. שזה די משעשע לכשעצמו. אבל מתרגלים לזה גם כן.

היה מוזר לצאת מהבסיס ביום שישי. לנסוע באוטובוס ולראות אנשים לבושים בבגדים אזרחיים רגילים. מחכים לאוטובוס. נוסעים באופניים. לראות פתאום מסעדות מזון מהיר וגנים ציבוריים. הזוי. באמת הזוי.

היה כיף לנסוע בחינם באוטובוס. להציג את החוגר בתנועה חיננית ולהתיישב בלי לספור את העודף.

המדים נראים עלי ממש טוב. אפילו אימא, שאף פעם לא נותנת לי מחמאות על המראה שלי, אמרה שאני נראה מצויין. גם השתזפתי השבוע (מן הסתם), אז זה תורם לעניין. אז אמנם כבר אין לי עגיל בגבה אבל אני עדיין חתיך.

השעה מאוחרת. מחר בבוקר נוסע לבסיס.

במקום מסוים אני רוצה להישאר בבית ולראות טלוויזיה ולכתוב ולהיפגש עם חברים ולהיות בנאדם חופשי ומאושר. אבל מצד שני אני גם קצת רוצה לחזור. השבוע הקשה עבר. החל מהשבוע הזה יהיה יותר קל, יהיה יותר זמן חופשי. ואני גם קצת מתגעגע לחברים שלי משם. לחברים-אינסטנט האלה.

זה מוזר שבמשך כל השבוע, גם כשהיה קשה מאוד וגם כשהייתי עצוב מאוד, לא היה רגע אחד שבו שקלתי אפילו לצאת מהצבא ולסיים עם זה. ברור לי שאני עושה את זה, ברור לי שאני עומד בזה כמו גדול. ברור לי שאני יכול. עד עכשיו הוכחתי לעצמי שאני יכול. כי באמת עמדתי בכל הדרישות ואפילו הייתי מצוין בחלק מהמקרים. הצלחתי באמת למעלה מהמצופה, או לפחות ממה שאני מצפה מעצמי.

בכלל, השבוע הזה היה מאלף בגלל שהבנתי עד כמה אני מזלזל ביכולות שלי. כל כך הרבה דברים שנראו לי בלתי אפשריים, שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות, התגלו לי כאפשריים ועוד איך בשבוע האחרון.

גיליתי בי כוחות שלא ידעתי שקיימים. ואני מדבר בעיקר על כוחות נפשיים.

גיליתי שאני חזק יותר ממה שאני חושב. הרבה הרבה יותר. ולא רק שיש לי כוח להחזיק את עצמי, אלא שיש לי גם כוח להחזיק אחרים.

אם לא הייתי עייף וחייב לסדר את התיק למחר הייתי עושה הגהה לפוסט הזה, כמו בכל פעם שאני כותב. אבל אני עייף וחייב לסדר תיק למחר ולישון, כי מחר אני קם בחמש אחרת לא אספיק להגיע בזמן לבסיס.

אני מתגעגע לפה. כל מיני דברים החזיקו אותי במשך השבוע הזה, כל מיני אנשים ואירועים שחוויתי. וגם המקום הזה. וגם אתם.

האמת היא, עכשיו כשאני חושב על זה באמת, בלי לזלזל בעצמי סתם, לא הייתי צריך את השבוע הזה כדי להבין שאני חזק. מספיק היה לקרוא את הבלוג הזה.

רבע טירונות עבר בשלום. נשארו עוד שלושה שבועות בערך. השבוע אני סוגר שבת ולכן לא אכתוב עד שבוע הבא.

תהיו בריאים, תשמרו על עצמכם, ותאמינו שאתם יכולים. כי בדרך כלל זה נכון.

היה לי שבוע מעניין. כמה אנקדוטות על השבוע שעבר –

מסתבר שאני לא משתכר בקלות כפי שחשבתי. שני שוטים של וודקה בקושי השפיעו עלי. רק הפכו אותי להיות קולני יותר.

אני עדיין בודק את הגבול שלי, לאט לאט ובזהירות.

המון אנשים אומרים שלא מתאים לי לשתות, ואני לא מבין למה. אלכוהול זה ממש לא כמו עישון (לסיגריות אני לא מתקרב), כל עוד שותים בכמויות הגיוניות.

אלכוהול יכול להיות טוב לפעמים.

קפה משפיע עלי ממש לא טוב. אמנם הוא עוזר לי ללמוד (אם כי אני סבור שההשפעה שלו היא פסיכולוגית ברובה), אבל הוא גם מפריע לי לישון (וזה דווקא לא נראה לי פסיכולוגי).

דפיקות לב מואצות יכולות להפוך אותך למטורף כשאתה מנסה להירדם לילה לפני מתכונת. אבל ניסיתי כמה תרגילי הרפיה שאני מכיר, ובסופו של דבר זה עזר.

הגיי-דר שלי בגד בי. ולמי שלא בקיא – גיי-דר זה רדאר שכל הומו נולד איתו (בהנחה שהומוסקסואליות היא מולדת), בעזרתו ההומו מנווט בעולם שרובו סטרייטים ומזהה את חבריו ההומוסקסואלים. אז כן. הוא בגד בי. הגיי-דר. מישהו שהיה אמור להיות הומו, על פי הרדאר שלי, התנשק לי מול העיניים עם מישהי שהיא ללא ספק בחורה. עם ציצים והכל.

ואל תגידו לי "הוא יכול להיות בי!". כי הוא היה אמור להיות הומו. והוא לא.

אני מקווה שאתם מודעים לגודל האסון.

ויש עוד כמה, אבל אחסוך לכם.