יש לי מנהג לא לגמרי קבוע לצאת לריצה במוצאי שבת. זה תמיד לוקח לי הרבה זמן עד שאני מחליף למכנסי ריצה, נועל נעליים ועושה מתיחות, אבל בסופו של דבר, כשאני בחוץ עם מוסיקה מדרבנת באוזניים והכל מסביב נהיה מרוח, אין הרגשה נפלאה מזו.

גם הערב יצאתי כהרגלי לריצה, מכנסיים נעליים מתיחות ועברתי את דלת הבית בריצה. אבל הערב רץ איתי גוש שחור, שרק גדל כשהביט סביב על הרחוב שעוד נשאר בו שמץ של גשם ראשון.

אותו גוש שחור הכביד עלי את הריצה, במיוחד את העלייה הזאת שתמיד גומרת לי את כל הכוחות. הרוח הקרה שרקה לי באוזניים, בעיניים, בפנים. ניסיתי להשתעל, לשעל ממני והלאה את הגוש. השחור. אבל הוא נשאר לרוץ איתי ברחובות יבשים שעוד זוכרים ריח של גשם ראשון. עד שעצרתי באמצע הריצה, לפני הירידה. הלכתי כמה מטרים, ידיים מאחורי הראש, פותח לי פתח לאוויר, פותח לו פתח יציאה.

והמשכתי לרוץ, וההוא השחור נשאר איתי, עקשן, מטושטש אך עם זאת מאוד מרוכז. שחור. וכשהגעתי הביתה כבר הייתי אחרי הירידה והרחוב הסתחרר. ארבעה כיוונים התאחדו לכיוון אחד, וזה הרגע שבו הבנתי שהגוש השחור פה בשביל להישאר.

כולם מסתכלים במראה. זאת עובדה שאין לי ספק בה גם בלי שאצטרך לבדוק שהיא באמת נכונה. אין אדם אחד שלא מסתכל במראה, שלא בוחן את עצמו בצורה מינית כמעט, מבליט את החלקים האהובים עליו ומסתכל לעצמו עמוק אל תוך העיניים.

כשהבטתי היום במראה פתאום התנתקתי וחזרתי כמה שנים אחורה, ומי היה מאמין שמי שמביט בי עכשיו מהמראה הוא אותו אחד שהביט בדיוק מאותה מראה לפני כמה שנים.

מי היה מאמין שזיפים, ששערות בחזה, שבטחון עצמי, שציניות שכריזמטיות שקולניות הן של אותו הילד שרק לפני כמה שנים היה חף משיערות ומביטחון עצמי, לבד בכיתה עם ספר בהפסקה, רמוס ונכון להידרס על ידי כל מי שיביע נכונות, שיזרוק בדל של חיבה.

ובמקום להשלים עם המקום שאני נמצא בו היום, המקום שתמיד רציתי להימצא בו, המקום שאפשר לרקוד ולחבק ולעמוד על שלך ולהגן על כבודך, במקום להשלים עם המקום הזה אני גם קצת מתחרט כשאני מסתכל במראה ולא רואה את ברירת המחדל שהייתה כל כך טבעית לי במשך שנים.

וזה לא שאני איזה פיטר-פן מגוחך בן 20. הרי אני מתקרב אל פסגת שאיפותיי, מתקדם בכאלה צעדים ענקיים ואולי אפילו מפלצתיים. אבל הגוש השחור עדיין נמצא שם בפנים, נקי משיערות ומביטחון עצמי, בלי שרירים ובלי כוח להרים את הראש, מטושטש לגמרי אך עם זאת מאוד מרוכז.

וכשחשבתי שאני כבר לא יכול להיות מופתע בעניינים האלה, אבא שלי שאל אותי אם לשמור לי מקום לידו בבית הכנסת לראש השנה. עניתי שלא, בישירות. מצפה שירד מזה, כמו תמיד. אבל טיפש שכמוני, לא חושב שכמותי, הרי ראש השנה. איך אפשר שלא לבוא לאף תפילה בראש השנה, הוא שואל. אפשר, אני עונה, אני לא רוצה. לא בא לי. והרי התהום הזאת כבר כרויה מזמן, רק ממתינה לרגע שבו נמעד, באחד הסיבובים הזהירים שאנחנו עושים סביבה. כמו דו-קרב אנחנו סובבים בלי להביט אחד לשני בעיניים. והנה אבן מידרדרת, כמה רעש עושה אבן אחת. והוא לא מרפה, אבל ראש השנה. ואני, לא רוצה. בחיי שאני לא רוצה. אין דבר שאני רוצה פחות, פחות מלבוא לבית הכנסת. ועוד בראש השנה. והנה הקרקעית, האבן פוגעת בה בנקישה דקה, עמומה. ואני יודע, אני יודע שהתהום הזאת כרויה כבר מזמן. אני גם יודע שכרינו אותה יחד. בשתיקות, בהתעלמות, בשיחות שלא התקיימו על דברים שמובנים מאליהם. כמה עוד נוכל להסתובב סביבה, אני תוהה. הפעם זו אבן. בפעם הבאה זה שנינו. אחוזים אחד בשני, מרוטים. והפעם לא תהיה נקישה עמומה. לא יהיה שום דבר דק, שום דבר עמום בפעם הזאת. והוא כבר רגיל לכרות תהומות, ורגיל לדרדר אבנים. האם הנקישה הניעה משהו בפניו? נקישה דקה ועמומה כל כך. אולי הוא לא שמע. אני לא בא לבית כנסת, אבא, אני לא אוהב ללכת לבית כנסת. ואיך שהתהום הזאת הייתה כרויה כבר מזמן. לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני משיב. נקישות נעליו על המדרגות. חריקת כיסא המטבח כשאני קם. זרם של מים מהברז, מתיז על כל הסביבה. בחיי שאני לא רוצה ללכת לבית הכנסת, אין דבר שאני רוצה פחות.

אני לא יודע אם אני שלם עם זה, אבל מה שבטוח זה שאני לא מתבייש בזה – פתחתי כרטיס באטרף. וזה אתר היכרויות מהסוג הזול ביותר, אבל כבר שמעתי ואף ראיתי במו עיני דברים טובים שיצאו מהאתר הזה.

ונמאס לי להיות לבד ונמאס לי להסתובב נואש ולבקש מאנשים שיכירו לי חברים שלהם שבסופו של דבר בכלל לא מתאימים לי באף מובן.

והאתר הזה מכיל כמות כזאת גדולה של אנשים, אז אולי יש סיכוי שיהיה שם עוד מישהו כמוני. ואם לא שם, אז איפה? כל כמה שאנסה לברוח מהקהילה הזאת, במידה מסוימת אהיה חייב לוותר מתישהו, על משהו, בשביל להיות מאושר.

זאת תובנה נוראית אבל גם מאוד קריטית. אין גוש שחור שלא יגדל לשמע התובנה הזאת, אבל מה זה האושר שלי מול הגוש השחור והלא ממשי הזה.

אז כן, יש הרבה זבל. אבל לומדים לסנן אותו. ובטח שלא אעשה שום דבר שאני לא רוצה לעשות, כמו מין מזדמן. ולאט לאט, כמו ילד שיוצא סוף סוף לעולם האמיתי, הקליפה שלי מתקשחת והחושים שלי מתחדדים.

ואולי בקרוב אני אכיר מישהו ויהיה לי איתו טוב למשך תקופה ארוכה ואולי אפילו לכל החיים.

הסדרת הנשימה אחרי ריצה תמיד כרוכה במאמצים רבים, אולי אפילו יותר מאלה הדרושים לריצה עצמה. הגוש השחור מתערפל איכשהו, מתאחד עם שאר החושים שחוזרים למצבם הרגוע והרגיל.

והנה אני מזיע בפתח הבית, ברחוב קר שידע לא מזמן טעם של גשם ראשון. הריאות שורפות מהקור ומהמאמץ, הרגליים בוערות, והגוש השחור כבר נספג חזרה פנימה.

אני נכנס הביתה, שותה מים, עושה מתיחות, מתיישב לאכול.

אבא נכנס למטבח ושואל אותי איפה אני בראש השנה.

הם סביבכם. נוסעים איתכם באוטובוס. קונים איתכם במכולת. משרתים איתכם בצבא.

הם סביבכם, מתבוססים בדמם, בכאבם, בצערם, בחטאיהם.

מילות נחמה לא יעזרו. אי אפשר להציל אותם, אי אפשר לעודד אותם. הם ימשיכו להתענות, לענות, לשתוק ועמוק בפנים גם לצעוק.

כבר כמעט שכחתי מה זה להיות הומו דתי. כמעט שכחתי את הקונפליקטים. כמעט שכחתי את חוסר האונים. כמעט שכחתי את המבט הגנוב שנשלח מהזווית של העין. הראש מורכן, השפתיים נשוכות, והלב פועם כמו משוגע.

איך יכולתי לשכוח את האיבה, הטינה והקנאה לכל מי שלא נמצא באותו מצב. למי שהשתחרר מכבלי הדת או להיפך, מכבלי הנטייה השונה. את השאלה הצורבת הזאת, איך, איך לעזאזל הוא עשה את זה. איך הוא הצליח להשתחרר.

ואין תקווה, אין מוצא. אין סוף טוב, רק הרבה סופים רעים. כמעט שכחתי את היד המגרדת את השיער שמתחת לכיפה. את קווי המתאר של התפילין על זרועי בבקרים.

הייתי אתמול לראשונה במפגש של הומואים דתיים ודתיים לשעבר (כמוני).

מלבד עייפות נוראית (כמעט נרדמתי שם על הספה), הרגשתי שם נורא לא קשור. כמעט כולם שם היו עם כיפות. והסתכלתי עליהם והם נראו לי מוכרים, למרות שלא פגשתי אותם לפני כן.

ישבתי, חשבתי, מדי פעם העיניים נעצמו מאליהן, נלחמתי בהן. הקשבתי. בשלב מסוים התחיל הכאב, כמו פצע מדמם התפשטה השריפה מהחזה אל כל חלקי הגוף. ולכמה רגעים נעלמתי, שקעתי בתוך עצמי, בתוך הגלד הזה, שהתחיל לדמם.

ובאותם רגעים גם אני הייתי כמוהם. באותם רגעים נזכרתי, כאבתי, צרחתי בלי קול. באותם רגעים לא היה מי שיציל אותי. התבוססתי בדמי, רצועות תפילין כרוכות על צווארי וכיפה בתוך פי. צפיתי בי נחנק וצרחתי. צרחתי בלי קול.

המון זמן עבר מאז כתבתי בפעם האחרונה. לא יודע אם זה סימן שהכל מסתדר לי, או ההפך הגמור. לא ממש רע לי לאחרונה, והכל הולך יחסית ביחידה, אבל עדיין יש לי משברים פה ושם.

הכל משתנה עכשיו. כל כך הרבה אנשים משתחררים, לחלקם הספקתי להתחבר, וכל כך הרבה אנשים חדשים מגיעים. ילידי 89 כבר התגייסו. וזה מאוד מוזר. אני כבר לא הכי צעיר. המחזור שלנו כבר לא הכי קטן. ובכל יום אני פוגש עוד כמה אנשים שאני עדיין לא מכיר, שזה די נדיר אצלנו, כי כולם מכירים את כולם. כמו קיבוץ, כבר כתבתי את זה פעם.

ביום חמישי, אחרי שיצאתי מהבסיס, נסעתי עם ידידה טובה לכפר המוזיקה בניצנים. כבר ברכבת נתקלתי במאות ילדים וילדות טיפשיים וקולניים במיוחד. כבר אין לי סבלנות לילדים מתחת לגיל מסוים. סוג של התנשאות, אני משער. למרות שגם את עצמי לא הייתי סובל בגיל הזה.

למרבה המזל, היא באה לאסוף אותי מהרכבת עם רכב, כך שלא הייתי צריך להידחף עם כל הילדים הנ"ל להסעות לכפר. בכל מקרה, היא איחרה, אז בינתיים הסתובבתי במרכז הקניות הענק שליד הרכבת באשקלון, וקניתי ספר בצומת ספרים – "התמונה מסתכלת עלי", של אביעד גבעון.

בכפר המוזיקה היה די עלוב. רוב ההופעות היו משעממות להחריד, היו שם המון ערסים, והייתי נורא עייף מהשבוע (לא ישנתי הרבה בלילות בגלל עומס של עבודה).

אבל בארבע לפנות בוקר הייתה הופעה של עברי לידר. היה מדהים! ההופעה הייתה גם נוסטלגית (המון זמן לא הייתי בהופעה של עברי לידר), וגם מלאה בעיבודים חדשים ויפים לשירים שהוא נהג להזניח בסבב ההופעות הקודם שלו (היה איזה ביצוע עם חמת-חלילים לאחד השירים, וזה פשוט עשה לי צמרמורת...).

אחרי ההופעה הזאת כבר הייתי בטוח שזה היה שווה את זה, ועשיתי את דרכי באוטובוסים הביתה עם חיוך עייף על הפנים. נרדמתי כמובן באוטובוס לירושלים, ובתחנה המרכזית קניתי קפה די חזק, כי פחדתי שאפספס את התחנה באוטובוס שאקח מהמרכזית הביתה.

הגעתי הביתה בשישי בבוקר ודבר ראשון הלכתי לעשות קניות לשבת.

הסופרמרקט שאנחנו עושים בו קניות הוא סופרמרקט שכונתי, ובכל כניסה אליו אני יכול להיות בטוח שאפגוש מישהו שאני מכיר. עד לפני חודשים ספורים נהגתי לשים כיפה על הראש לפני שהלכתי לסופר ולמקומות בסגנון, אבל לאחרונה הפסקתי לעשות גם את זה.

וכך עשיתי גם הפעם. ובכניסה לסופר פגשתי שכנה, אמרתי לה שלום, והמשכתי עם העגלה לכיוון מחלקת ירקות ופירות.

בהתחלה שמעתי את הקול שלו, רק אחר כך קלטתי אותו מרחוק. עומד ליד העגלה שלו, מדבר עם מישהו ומחייך, הכרס שלו נשענת על העגלה וידו ממוללת לעצמו את הזקן.

הדבר הראשון שעשיתי כשקלטתי אותו – את ההוא שהיה פעם, כשלמדתי בישיבה תיכונית, ראש הישיבה שלי – זה לסובב את העגלה בזווית חדה שמאלה ולפנות לכיוון מחלקת הקפואים.

הלב שלי פעם. לא רציתי שהוא יראה אותי בלי כיפה. למה? אני חושב שבגלל שלא רציתי לתת לו לנצח. מבחינתי, אם הוא יראה אותי בלי כיפה, הוא יחשוב שהוא צדק לאורך כל הדרך. שהתחזיות שלו, שאם אעזוב את הישיבה התיכונית אהפוך לחילוני, פשוט התגשמו. ולא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה. לא רציתי לתת לו את החיזוק הזה, ושאחר כך ימשיך להטיף להורים של ילדים שנמצאים במצב שלי שעזיבת הישיבה שלו משמעותה התפקרות.

אין צורך כמובן לתאר כמה הוא טועה. אין צורך להסביר עד כמה יש לו עצמו חלק ב"התפקרות" שלי. הדברים האלה כל כך טריוויאליים מבחינתי, שקשה לי להעלות אותם על הכתב. זה יהיה כמו לתאר באיזה צבע השמיים, או להסביר למה אחד ועוד אחד שווה שניים.

איפושהו בסוף המקרר הארוך, אחרי המון ויכוחים עם עצמי בראש, סובבתי שוב את העגלה, והפעם לכיוון שלו. העגלה שלי חלפה מטרים ספורים לידו, והוא הביט בי במבט מלא משמעות (או שלא?) ואמר לי "שבת שלום".

השבתי לו "שלום", ופניתי לבחור מלפפונים. והבנתי, הבנתי שבעצם ניצחתי. שאני לא מפחד ממנו יותר. שלא אכפת לי ממנו יותר.

לא אכפת לי שיחשוב שהוא ניצח. אני יודע שאני המנצח האמיתי. אני יודע שאני חופשי, ואם חופש זה לא ניצחון, אז אני לא יודע מה כן.

בשבת קראתי את הספר שקניתי בחמישי באשקלון. "התמונה מסתכלת עלי" זה ספר שכל דתל"ש, ואולי בעצם כל אחד שעשה איזשהו שינוי משמעותי בחיים שלו (לא רוצה להשתמש במילה "מרד"), יכול להתחבר אליו.

הספר הזה צבט בי, והכאיב לי, ונגע לי בעצבים חשופים. וגרם לי לחשוב שבעצם מעולם לא התעסקתי בזהות ה"דתל"שית" שלי. ושעד היום מוזר לי שקוראים לי דתי לשעבר.

וההופעה הזאת, והמפגש הזה עם ראש הישיבה לשעבר, והספר הזה, כל אלה גרמו לי לחשוב על צמד המילים האלה קצת. להבין שלמרות שהן קרות הן לא כל כך נוראיות. ושאולי הן כן קצת קשורות אלי, וכן קצת מגדירות אותי, בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לא.