השמש שקעה ובחוץ עוד מאיר

מין לילה אור שכזה

לא רוצה להפסיד

לא רוצה לפספס

רוצה קצת שמש

שירת הגברים חודרת דרך

חלוני הסגור העטוף

והאור של הלילה

שוקע ומתערבב

בשיר שמח עצוב

השירה מסתיימת והלילה עוד כאן

האור דועך בהדרגה

לילה אור נעלם

לילה של אור כחול

נפרד, וכבר מתגעגע.

(29 באוקטובר. 2005. ערב שבת. 17:37. מתוך המחברת הכחולה.)

הלילה כבר ירד אבל האור מסרב להיפרד. בבית הכנסת מול הבית כבר שרים "לכה דודי" והשירה והאור הכחול מחייכים אלי בהזמנה דרך החלון הסגור האטום הגבוה.

ואני לא נענה. לא להזמנתו של זה ולא להזמנתה של זו. אני שוכב במיטה שלי, אחרי מקלחת חמה, קורא את הספר המקסים "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר (וזאת כבר הפעם השנייה), וחושב. מרשה לעצמי לשקוע בספר הזה עד הסוף. והספר הזה שקע גם בי, בזה אני בטוח.

עוד מעט יחזרו מבית הכנסת ונאכל ארוחת ליל שבת. עד אז האור הכחול של תחילת הלילה ייעלם לגמרי והשירה תתחלף בשירה חדשה.

אני צריך להתלבש ולרדת למטה. מחכה לי שם שולחן לערוך וסלון לסדר ודלת לפתוח לשני מלאכי השרת שאמורים ללוות את אבא מבית הכנסת. שתי הדמויות הבלתי נראות האלה שעושות בשבילי את התפקיד שכל כך שנאתי לעשות. בטח שאעשה לכבודן את המאמץ המינימאלי.

שתהיה לי שבת שלום!

אם יש דבר אחד שאמא שלי שונאת – זה לאבד שליטה.

אם יש דבר אחד שהיא שונאת עוד יותר – זה שאומרים לה א תזה.

דיברנו קצת, אמא ואני, אחרי הפגישה שלה עם הפסיכולוגית שלי.

ישבנו באוטו, רק שנינו בתוך קופסת מתכת דוהרת. אף מקום לברוח. שום סיכוי להצלה.

ניסיתי להיפתח. אפילו קצת הצלחתי להגיד לה מה יושב לי על הלב. ואיך שההתעלמות שלה מההומוסקסואליות שלי מציקה לי. ניסיתי להסביר לה, והיא לא הבינה. מנופפת בטיעונים מעשיים, גולשת בצורה די חלקה לתוכחה. ולמה אתה לא עוזר מספיק בבית. ואיך יש לך חוצפה.

האווירה התחממה. אני הטחתי בפניה את התסכול שלי מהאיסורים שלה וההגבלות שלה והשליטה שלה. ובאומץ אידיוטי גם אמרתי לה שבסופו של דבר אני עושה מה שאני רוצה. ולא, מבחינתי זאת לא בגידה באמון שלה כי אמון זה דבר שנבנה בין שני אנשים, בהסכמה. ולא בכפיה.

אני אמא שלך ואתה תעשה מה שאני אגיד לך, היא מנופפת בזעם בקלף האחרון שנותר לה, אתה לא כזה גדול כמו שאתה חושב. אתה עדיין ילד. אתה קטן. אתה תלוי. אתה זקוק.

ויותר מהכל, אני מחויב.

וכשהגענו הביתה היא התחילה להשתולל ולצרוח. לא דווקא עלי אבל די ברור שבגללי.

ומאז כבר עברו כמה ימים והיא עדיין רוטנת וכועסת ועצבנית. מסתכלת עלי במבט עקום ועוין. כמו אל עלוקה.

ואני משלם עכשיו, הו, כמה שאני משלם. כי עכשיו היא יודעת שאני משקר לה בלי רגשות אשם. שהיא לא שולטת עלי.

ומתי היא בכלל שלטה עלי, לעזאזל? מתי בארבע השנים האחרונות היא ידעה עלי הכל?

לא נראה לי שהיה אפילו רגע נתון אחד כזה.

והיא שונאת לאבד שליטה.

השקרים וההסתרות יימשכו עד שלא אהיה תלוי בה. זאת כנראה המציאות, ולא נותר להשלים איתה. היא תמשיך לכעוס ולאסור ואני אמשיך לכעוס ולשקר. אין לי אשליות שהיא תתעורר ותבין שהכפייה שלה וניסיונות השליטה שלה חסרי תועלת.

היא לא מחזיקה אותי ברצועה. אני חופשי כמעט לגמרי. חבל שהיא מפתחת אשליות של שליטה שבסוף מתנפצות.

אבל אני, כפי שכתבתי, די מיואש ממנה. זה נראה לי חסר סיכוי, שהיא תחזור בה.

ככל הנראה ירשתי ממנה את העקשנות. היא לא תוותר.

וגם אם האשליות שלה יתנפצו, היא תמצא את הכוחות ותפתח אשליות חדשות.

ובזמן שהיא עובדת על פנטזיות של שליטה, היא מתפוצצת פה בבית. כועסת. שונאת. מחפשת מתחת לאדמה על מה לצעוק.

היא כל כך כועסת וכל כך מתוסכלת. כי באיזו זכות גנבו לה את הילד הטוב שלה. באיזו זכות גנבו לה את השליטה.

ובאיזו זכות אני אומר את זה.

אני בסך הכל חתיכת ילד מפונק, כי יש לי כמעט הכל. יש לי אוכל ובית ובגדים והשכלה ושני הורים וכל האנשים הקרובים אלי חיים ונושמים.

ואני מתלונן פה על דברים שהם לכאורה שטויות (גם אם זה רק לכאורה) במקום להגיד תודה ולסתום.

הזקנים מביניכם יגידו שזה הדור של היום, שלא יודע להסתפק במועט, להגיד תודה ולשתוק.

אבל אני לא חושב. כי במציאות אני באמת מכיר תודה (למרות שאולי לא מספיק) ובאמת לא כפוי טובה (גם אם לפעמים מתפלק לי).

פשוט פה אני יכול להרשות לעצמי לרטון ולכעוס ולהיות מתוסכל. פה אני מרשה לעצמי להיות מפונק. אולי כי במציאות אני פחות מרשה לעצמי, וצריך להוציא את זה באיזשהו מקום.

אני שוקל להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי.

לא כי הוא לא מועיל. להפך. אני חושב שהוא תורם לי. זה טוב שיש לי שעה בשבוע לשבת ולדבר על מה שאני מרגיש. לשבת ולהיות קצת אנוכי.

אבל יש גם שתי סיבות שבגללן אני חושב שכדאי וראוי שאני אפסיק את הטיפול.

אחת מהן היא הסיבה המעשית. כסף.

טיפול פסיכולוגי עולה המון כסף. 4-5 פגישות בחודש זה לא מעט בשביל ההורים שלי.

אמא שלי הציעה שבמקום הטיפול הפסיכולוגי אני אלמד נהיגה. זה בהחלט משהו ששווה לשקול, וההורים שלי גם ירגישו שהם משקיעים את הכסף במשהו שמניב תוצאות מוחשיות.

מלבד זאת, אני אתחיל כנראה קורס בפיסול או קדרות, שזה "ריפוי בעיסוק" מצוין בשבילי, וגם תחום שזנחתי ואני רוצה לחזור אליו.

הסיבה השנייה יותר קשורה ליעילות.

הכתיבה פה בבלוג נותנת לי תחושה די דומה לשיחה עם פסיכולוגית (וזה גם לא עולה לי כסף).

הבלוג הוא מקום שבו אני יכול לכתוב את מה שיש על הלב, וגם יש פה סוג של אינטראקציה איתכם, הקוראים.

כמובן שזה לא בדיוק אותו דבר, ואצל פסיכולוגית קיים גם החיסיון והפרטיות שלא ממש קיימים בבלוג, אבל (ושוב חזרתי לסיבה המעשית) - פסיכולוגית עולה המון כסף.

זה עולה המון. אני יכול לחיות בלי זה. יכול לחיות טוב בלי זה וללמוד נהיגה ולהתפתח בתחומים אחרים.

אז אולי זה כדאי.

בימים הקרובים אני מתכוון להעלות פוסט חגיגי לרגל השנתיים לבלוג.

פוסט שלמעשה מתעכב כבר כמעט שבועיים, בעיקר בגלל שאני עצלן אבל גם בגלל שדברים אחרים טורדים את מנוחתי.

אבל פנאי נפשי צריך ליצור, בדיוק כמו זמן.

אז אני יוצר. ואצור. כי זה באמת חשוב לי לסכם. לראות את הכל בצורה מסודרת.

אני רוצה לראות את השתלשלות החוויות שעברתי בשנתיים האחרונות (או יותר נכון, שתיעדתי בשנתיים האחרונות), אחת אחרי השנייה. לצורך מעקב.

אני אדם של נוסטלגיה. אדם שמנסה לנתח כל מעשה שהוא עשה או עושה. וזה ממש מכרה זהב לחיטוט וניתוח, הארכיון שלי. ואני אמצא את הזמן לעשות את זה.

קצת נחמד לי שהפופולאריות של הבלוג ירדה. לא, לא שסבלתי ממנה, אבל בכל זאת מאלף לשמוע תגובות שתוכנן הוא לא "אתה מדהים".

כי אני לא. אני מלא חסרונות. והמקום ה14 בטבלה הוא מספק בהחלט (אולי אפילו יותר מהמקום השישי).

אז שיהיה לכולכם שבוע נפלא (יצא לי פוסט קצת ארוך),

אני בטוח שהוא אכן יהיה נפלא, סוער, גשום ואפרורי.

ולי אפילו יהיה את מי לחבק. וגם אם לא יצא לי לפגוש אותו השבוע, אני אכין לעצמי המון המון ספלי שוקו חם. ואשב בבגדים ארוכים (שמגיעים עד קצות האצבעות) ואסתכל דרך החלון על הרטיבות והעירום של הרחוב.

מזל שהחורף בא.

דברים טובים קורים לאנשים אופטימיים.

או שהם פשוט קורים כי הגיע הזמן שלהם לקרות.

אני מאמין יותר באפשרות השנייה.

כן. קדימה. תשפטו אותי.

אני רגיל לזה.

לא משנה מה אני אעשה. תמיד יבואו וישפטו אותי על זה. תמיד מישהו יקפוץ ויבקר.

כבר התרגלתי לעמוד על דוכן הנאשמים. החיים שלי הם משפט ראווה אחד גדול.

שופטים אותי על האמונות שלי. על הנטיות שלי. על הרגשות שלי.

התובעים תמיד משתנים. המשפחה. הקהילה. החברים. אפילו אנשים שאני לא מכיר.

ואיך תמיד יש עדים.

וגם אלה שאומרים "אני לא שופט אותך" או "אני לא מבקר אותך" בעצם כן שופטים וכן מבקרים, כי עצם זה שהם אומרים את זה מראה שהם חושבים שאולי יש מה לשפוט ואולי יש מה לבקר.

ועם כל החוסן הנפשי שאני בטח מציג לכם פה, אני בסך הכל חיה פצועה ומרוטת עצבים, שרגילה שמתאכזבים ממנה וכועסים עליה ויורים לה ברגליים, כדי שלא תלך למקומות שאליהם היא לא אמורה להגיע.

אז כן. זה מפריע לי. מציק לי מה חושבים עלי. מציק לי מה מצפים ממני. כל כך התרגלתי לחכות למוצא פיהם של אנשים, להתחנחן ולהתחנן לחיזוקים חיוביים. כל כך התרגלתי לשאת איתי בלב במשך שבועות שלמים מילה אחת שפלטתי בטעות. שטות שעשיתי. טעויות. דברים שלא התכוונתי לעשות. דברים שפגעו באנשים אחרים.

אז בואו ותשפטו אותי. מאות אלפי מילים פרושות לפניכם כאן בבלוג, רק תחפשו. אני בטוח שתמצאו משהו לכעוס עליו. משהו להיעלב ממנו. משהו שאצטער שכתבתי.

תבקרו אותי. קדימה. אני רק מחכה למוצא פיכם.

(והדבר הכי מגוחך הוא

שהפוסט הזה בטח ייסר אותי גם

והכי מעורר רחמים

איך שאני מסתבך ומסתבך

במין מעגל קסמים כזה

של הטחות האשמות ו

היעלבויות אני צריך להפסיק

לחזור לכתוב כמו פעם

לא ברור לי למה זה התחיל

אז אני גם לא יודע איך

לגרום לזה לחדול.)

הזוועה הזאת שנקראת "הפוסט הקודם" זרעה עוד כמה טעויות ואי הבנות, שאני מרגיש צורך עז לתקן אותן:

אפשר היה להבין מהפוסט הקודם שאם אני משאיר על בנאדם רושם של מכוער זה יותר מפריע לי מאשר אם אני משאיר רושם של אדם לא נחמד. זה, כמובן, לא נכון. ובתור אחד שנחשב למכוער במשך המון שנים (ותמונות מלפני שנים ספורות מוכיחות את זה בצורה ודאית), אני יכול להעיד שלדעתי אישיות היא מרכיב חשוב הרבה יותר בבנאדם מאשר מראה חיצוני.

(וחשוב לי להדגיש במשפט "האם זה אומר שהמראה שלי דוחה? ואם לא, למה שהוא יתאכזב ממנו בכלל?" את המילה "ממנו" - ולא "ממני".)

אפשר היה להבין מהפוסט הקודם שאני מתנשא. שהשתן עלה לי לראש. שאנשים צריכים לעמוד בתור בלי להתלונן כדי שאתפנה אליהם. זה (או לפחות כך אני מקווה) לא נכון. אני פשוט הגעתי למפגש הזה עם גישה שונה מאשר למפגשים הקודמים – להיות עסוק כמה שפחות בלהיות "הנסיך הקטן" ולהיות קצת יותר אני ואנונימי. אז אולי לא התעניינתי בכל מיני אנשים שבאו במיוחד בשבילי, ואני מתנצל על כך. (גם ביקשתי בצורה די מפורשת שאנשים לא יעשו את זה, כי זה גורם לי לאי נעימות מסוימת, אם כי זה גם מחמיא).

אפשר היה להבין מהפוסט הקודם ששכבתי עם יואב. זה לא נכון. זה היה עם מישהו אחר.

וזה שלא שקפצתי למיטה עם מישהו שאני לא מכיר, כי כן דיברנו קצת באימיילים ובטלפון. וזה לא שהשתכרתי אז זרמתי. לא השתכרתי. בסך הכל שתיתי קצת. לא עשיתי שום דבר שלא רציתי. ובכלל נמאס לי להצטדק, ונראה לי שאת זה דווקא אפשר להבין מהפוסט הקודם די בבירור.

אפשר היה להבין מהפוסט הקודם שכשכתבתי "זין עליכם" התכוונתי לכולכם. זה, כמובן, לא נכון. אלה היו שתי מילים שנועדו לבטא את התחושות ששריתי בהן, ועכשיו אני מבין שהן לא מבטאות אותן בצורה מוצלחת במיוחד.

כל מיני אנשים יחסו קטעים מסוימים בפוסט אל עצמם והתנצלו/נפגעו, בזמן שאני התכוונתי לאנשים אחרים. ועל כך אני מתנצל – הייתי צריך להיות ברור יותר.

אני קצת טיפשי, אבל הפוסט הזה ייסר אותי במשך כל החג.

הרגשתי כאילו זרקתי פצצה לאוויר וברחתי. ובעיני רוחי הפצצה זרעה הרס גדול מההרס שאכן קרה במציאות.

במשך עשר דקות בלבד כתבתי את הפוסט הקודם, בעוד שלרוב כל פוסט נכתב במשך כחצי שעה עד שעה וחצי. כתבתי ופירסמתי. כמה דקות לפני כניסת החג. אפילו כמעט נתפסתי באינטרנט (אסור לי, להזכירם) בגלל זה.

זה מגוחך, אבל הרגשתי שאני צריך, חייב, לפרסם את התיקונים ולנסות ליישר עיוותים שאולי נוצרו.

אני לא ממש זוכר איך התנהגתי לאנשים באותו יום. אולי לא הייתי נחמד מספיק. אולי הייתי מרוחק.

ובכלל, אני לא זוכר המון אנשים חדשים. רק שלושה, שאמרתי להם שלום. כך שעדיין מוזר לי, מי בדיוק התרשם שאני אדם לא נחמד.

זה באמת מטריד אותי. אולי יותר מדי.

בטוח יותר מדי.

טוב!

אני מפסיק לייסר את עצמי. זה לא מוביל לשום מקום. היה מה שהיה. הייתי בסדר. אני חושב. וגם אם לא, גם לי מותר לפעמים.

בפוסט הקודם כתבתי עם גישה של "מי שנעלב – שיקפוץ". חבל שהגישה הזאת לא פורצת ממני לעיתים יותר קרובות.

חבל?

ובאמת שאני לא חושב שזה בגלל שאני בנאדם טוב. זה פשוט בגלל שאני מוטרד מדי ממה שכותבים עלי וחושבים עלי. ואני לא בטוח אם זה בגלל שאני אגוצנטרי או בגלל שאני רוצה לדעת איפה אני טעון שיפור.

נו, מילא.

עוד מעט חוזרים ללמוד.

שיהיה בהצלחה לכולם.

וגם מתחשק לי להתנצל, אז – סליחה.

(ואני יודע שהתנהגתי מוזר במפגש... פשוט הייתי טרוד בעניין מסוים... אני משער שחלקכם מבינים במה...)

לילה טוב.