אני תקוע בשטח הזה, שבין "יש לי הכל" לבין "אין לי כלום".

ומשעמם פה. מוות.

אני כנראה עובר בית ספר.

כנראה.

פחות דוסי.

הרבה פחות.

אבל אולי לא.

אולי אני אשאר בבית ספר שלי בסוף.

מעניין כמה זמן אני אשאר בשטח האפל הזה.

בגלל שאני לא נוהג לעדכן הרבה (ושונא את עצמי בגלל זה), הנה לכם סיכום דברי הימים של הימים האחרונים, מאז שסיפרתי לדודה שלי (זה היה לפני חודש כמעט! איך הזמן רץ!) ועד היום.

בעצם, מי שעוקב אחרי הבלוג שלי לא ממש הבין מה קרה שם. כתבתי פוסט מבולבל יומיים אחרי שזה קרה, ודי.

אחרי שסיפרתי לדודה שלי שאני הומו, ממש שעה אחרי, הייתי צריך לעלות על האוטובוס הביתה.

התקשרתי לרוני. סיפרתי לה שסיפרתי.

ואז שקעתי במחשבות עם עברי לידר באוזניות.

האמת? לא היתה אצלי תחושה גדולה של אהבה והערכה עצמית.

היו רגעים שקיללתי את עצמי בלב. היו רגעים שאם הייתי יכול הייתי טופח לעצמי על השכם. מין תחושה כזאת מבולבלת. כאילו אני לא יודע למה לצפות.

לאט לאט, התרגלתי.

ואני חושב שזה היה נכון.

עכשיו גם שתי בנות דודות שלי יודעות.

שבועיים אחרי שסיפרתי לדודה שלי הייתי אצלה שוב בשבת.

במוצאי שבת, הלכתי עם בת דודה שלי להצגה "בן לבין", שבעיקרון עוסקת בהומוסקסואליות וטרנסקסואליות. היה נורא מעניין. אני ממליץ בחום. לכו!!!

אחר כך אכלנו פיצה ודיברתי איתה בחופשיות.

די מוזר, פתאום לדבר על עצמי באמת.

כל מיני דברים שעד לא מזמן פחדתי ללחוש אמרתי בקול במקום ציבורי. ולא הרגשתי פחד.

בבית ספר בנתיים אני לומד רק דברים שמעניינים אותי.

זאת אומרת, שבמתמטיקה אני בחמש יחידות, ואני לומד ביולוגיה וספרות כמו ילד טוב, אבל יש לי ממוצע 13 בגמרא, וגם את זה קיבלתי מניחושים.

אם אני אשאר בבית ספר הדפוק הזה, תהיה לי השנה בגרות בגמרא. ובקצב הזה, אני אכשל בבגרות בגמרא, ואז לא תהיה לי תעודת בגרות.

מה שאומר שאני חייב לעבור בית ספר.

אני עובד על זה.

בערך.

אני נורא ביישן, אבל בכל זאת, אני עומד לנסוע בימים הקרובים לראות בתי ספר. יש שניים שאני מתלבט ביניהם.

אני צריך להשתחרר מהפחדנות שלי. אני פשוט פחדן נורא לפעמים.

תגידו "אבל סיפרת לדודה שלך!".

אבל, גם כשניסיתי לספר לה, בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה. ובכיתי כמו תינוק. זה קשה לי. אני פחדן.

אבל אני חייב לעוף מהבית ספר הזה. חייב.

לפני שיהיה מאוחר מדי.

הגעתי למסקנה שקיימת פיה שקוראים לה פיית הכיסים.

היא, בדומה לפיית השיניים, נוהגת להשאיר כסף.

רק שהיא, בניגוד לפיית השיניים, לא שמה כסף מתחת לכרית, אלא משתילה אותו בכיסים.

ואז, כשאתה מחטט בכיס באיזו הזדמנות, פתאום אתה מרגיש שטר. או מטבעות.

ומנסה להיזכר, "מתי הכנסתי אותם לשם?", ולא מצליח, כי לא אתה שמת את זה שם, זו פיית הכיסים.

אני מתגעגע לימים שבהם עידכנתי בכל יום. באמת שאני מתגעגע.

אבל עכשיו אני לא יכול. מה לעשות.

אולי אני צריך תחליף לישראבלוג.

מקום אחר שאני יכול לפרוק הכל.

יש את דודה שלי, אני יודע, אבל אני צריך חבר או חברה קרוב/ה.

מישהו שאני יכול לקפוץ אליו הביתה ולדבר.

חבר אמיתי.

ואין לי.

אולי בבית ספר החדש, אם אני אעבור לבית ספר החדש, יהיה לי.

הלוואי.

וטיילנו ביחד ברחוב והחזקנו ידיים. ולאף אחד מאיתנו לא היה אכפת מה יגידו, כי שמנו לב רק אחד לשני.

בלילה חלמתי שהוא הומו ושהוא אוהב אותי בחזרה, כמו שאני אוהב אותו. והתנשקנו בטירוף ליד עץ אחד בפארק.

בלילה חלמתי שאנחנו מדברים על הכל. הכל.

חלמתי שסוף סוף יש מישהו שאני זקוק לו והוא לי.

בלילה חלמתי שהוא אוהב אותי. באמת שחלמתי.

ולא רציתי להתעורר.

אבל בסוף קמתי הבוקר, מאוחר, אבל קמתי.

בהתחלה חשבתי שהוא עדיין אוהב אותי, אבל אז נזכרתי שיכול להיות שהוא בכלל סטרייט.

אני מרגיש שאני נכנס לעוד קראש ללא מוצא, ואין לי מה לעשות עם זה.

אני מתחיל להתאהב בו.

אולי, אולי הוא הומו.

זה תמיד יכול להיות, לא?

אתמול התווכחתי איתו את אחד הוויכוחים המטומטמים שאני נוהג לעשות בזמן של הרצאות של כל מיני רבנים שמעניינים לי את התחת.

הוא אמר שיש לו פופיק, ואני אמרתי שלי אין.

הוא לא האמין לי. אמר לי להבטיח.

אפילו נשבעתי.

ואז הוא הרים לי את החולצה ונגע לי בפופיק.

וזה היה לי נעים.

ורציתי לגעת לו גם, אבל פחדתי.

אז לא נגעתי.

אולי הוא הומו, אולי הוא אוהב אותי בחזרה, אולי הפעם זה שונה?

כנראה שלא.

גם הקראש הזה יעבור, כמו כל האחרים.

רק שהפעם אני מרגיש גם מין רצון כזה לקשר רציני איתו, לא כמו הקודמים.

כנראה שאף אחד לא שואל אותי מה אני רוצה, זה לא משנה מה אני מרגיש. אני בסך הכל מיעוט. אחד מעשר. מה הסיכוי שהוא הומו גם.

הוא מסתובב עם קונדום בארנק.

דתיים לא מסתובבים עם קונדומים בארנק.

ומשום מה הוא הראה לי אותו אתמול. אמר "ליתר ביטחון" וחייך אלי.

אין הרבה דתיות שיסכימו לשכב איתו. ככה, בגיל 16. לא נשואות. זה אסור.

אבל בנים, אצל בנים זה דבר אחר.

בנים הם יותר חרמנים. יותר פתוחים. פחות אכפת להם מההלכה.

אולי הוא שוכב עם בנים.

אולי הקונדום הזה מיועד בשבילי.

ואולי אני שוב שוגה באשליות.

כנראה.

היום בבית ספר (אני כרגיל מאחר) אני אראה אותו שוב.

אני לא אגיד לו כלום, אני רק אשתדל להסתכל עליו הרבה. כדי לראות אם הוא מסתכל עלי גם.

הלילה חלמתי שהוא לא סטרייט והוא אוהב אותי.

הלואי שאני אחלום את זה שוב.