לפני כיומיים אירגנו אנשי "קהילת הלהט"ב" עצרות תמיכה ומחאה נגד ההתקפה שנערכה על מצעד הגאווה בירושליים ונגד אפליית אנשים על רקע מגדרי. זו מחאה מוצדקת מאד, כמובן.
לצערי, למרות נסיונם המר באפליה ובשנאת והדרת האחר, לא למדו המארגנים כלום. מכיוון שההתקפה על המצעד נתנה להם למעשה כח רגעי בעיני הציבור, הם ניצלו אותו ע"מ לנסות ולהכתיב את תנאיהם. במקום לקבל בשמחה ובאהבה את גילויי התמיכה של אנשים כמו ינון מגל ונפתלי בנט (שהתמיכה שלהם לא מובנת מאליה), הם התחילו עם משחקי כח ואגו והיתנו את קבלת מגל ובנט בזה שאלו יחתמו על התחייבות טפשית.
לא תמיד שינוי בא מיד. לפעמים מגיעים למקום אחר בסדרה של צעדים קטנים, לכאורה. ח"כ, או אדם פשוט, דתי, שהיום מביע את דעתו שזכותכם לחיות כפי שאתם בוחרים, גם אם לא יצביע מחר לשינוי חוקים בנושא, עדיין מכין את הקרקע לדור הבא, שכן יהיה מוכן להעביר חוקים שכאלה.
חבל שתרבות השנאה והכוחניות אצלנו כל כך עוצמתית, שאפילו מי שהכי סובלים ממנה, מאמצים אותה כשרק ניתן להם קצה של הזדמנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
