משחרר לחץ

אני עדיין מאמין ששעה וחצי הם זמן טוב מאד לסרט. שעתיים - כבר מתקרב לגבול הטעם הטוב. לכן, כשאני מחליט ללכת לסרט באורך של 3 שעות, אני עושה זאת בחשש ועם התכוננות נפשית.

הפעם, בסרט הזאב מוול סטריט, שלושת השעות עברו דווקא בנעימים.

למרות האורך, אפשר לתמצת את הסיפור בקצרה. סוכן בורסה צעיר עם מעט אידיאלים מגיע לוול סטריט ועושה חייל. הוא מאבד את מעט האידיאלים ומתרכז בלעשות הרבה כסף ולהנות ממה שאפשר לקנות עם הכסף הזה. הוא וכל הסובבים אותו הופכים למושחתים לגמרי, עד שמגיעה הנפילה הגדולה.

לא יודע מה איתכם, אני חושב שליאונרדו דיקפריו הוא שחקן טוב. רק לראות אותו זוחל שם על הריצפה, כשהוא תחת השפעת סם כלשהו, שגורם לו למעין שיתוק זמני, לא יכולתי שלא להתפעל.

שתי סצינות נשארו איתי (חוץ מכל הבחורות הערומות שהסתובבו שם). אחת היא כשסוכן האף בי איי חוזר הביתה, לאחר המשפט של בלפורט (דיקפריו), בו הוא ניצח. רואים אותו נוסע ברכבת התחתית, עם כל מעמד הפועלים בניו יורק. כשהמחשבה שלנו, וכנראה גם שלו, היא על המשכורת העלובה שלו, כעובד מדינה, לעומת רכבי הפאר בהם נוסע הפושע המורשע, אותו הוא רדף במשך שנים. הקטע השני הוא כשבלפורט נכנס לכלא. הוא מודה שלרגע הוא פחד, כי הוא שכח שהוא עשיר. בכלא, הוא אומר, אפשר לקנות הכל. אז בארה"ב, אומר הפרוש שלי, גם הכלא לא יהיה עונש אמיתי אם אתה עשיר.