אז למי שלא שם לב -עדיין לא התגייסתי (:
אני צריך לחכות "רק" עד ה-16 במרץ.

מסתבר שהטבלת ייאוש קיימת כנראה מאז כיתה י' :
אני מוצא את עצמי מוחק כל יום שעובר מהלוח שנה כבר 3 שנים.
האמת שכרגע, אפילו שאין מה לעשות הוא די מלא בפירוטים על הנעשה.
אם זה לשבת במקלטים, או בבית העם, בסוכה, בגינות ציבוריות, במכוניות, בגלידריה ובתי קפה.
זה לא נכון שאין מה לעשות פה - יש. פשוט מיצינו. כמעט את הכל .ומתחיל לשעמם, שגרת הטירוף שמחפשת אחרי תעסוקה.

כרגע יש עבודה. בבחירות המונצפיאליות- העירוניות.
זה ייגמר ב-11.11.
תספורת בקרוב שתשנה כ"כ הרבה דברים.

 מצב בלתי נתפס..כאילו רק אתמול עליתי לכיתה א', והצבא נראה כ"כ רחוק.
והחיים נראו כ"כ גדולים עליי, אפילו פיזית.

פעם ידעתי מה יהיה מחר. אפילו אם זה אומר לדעת שמחר צריך ללמוד למתמטיקה או אנגלית, ללכת לפגישת מש"צים או לדעת שמחר צריך להעתיק ממישהו שיעורי בית בביולוגיה.
אפילו לחכות בהערצה לטיול המפורסם או יום שדה. אני זוכר שפעם תמיד רציתי שייגמר. רציתי שיבוא חופש, מכל סוג. לא רציתי שייגמר החופש הגדול.
שנאתי שעות אפס. התחרפנתי משגרת בית ספר.
עכשיו זה קצת חסר לי ואף אחד לא ממש הכין אותי לזה. לתקופה הגדולה שבין התיכון לצבא.

ובקרוב (כאילו...ברחוק, נו) היא תוחלף בשגרת הצבא ואני בטוח שיימאס לי ממנה ולה ממני ואני רק ארצה לחזור לחוסר המעש הקיים בימים האלה..
תקופה שתלויים באוויר, בלי שום מטרה, בלי שום כיוון. רק המתנה.

 ___________________________________________________________________________________________________

אני מדבר כאילו אני מינימום בן 90, כאילו כל החיים עברו לפני. אין לי מושג מה הלאה...הגיוני שיש עוד הרבה לראות, לחוות, ללמוד ולעשות.
בעיקרון, רק התחלתי את החיים שלי. אפילו 18 עדיין אין לי |:
מצחיק המצב הזה, קצת עצוב. אולי אפילו גם פאתטי, ובקרוב גם מכוער...הזוי ומוזר...