היה לי שבוע טוב.
התחלתי אותו עם שלושים שניות בלשכת התעסוקה שזה נפלא.
בשלושת החודשים האחרונים אני לא עושה כלום.
יש רק שני דברים שאני לא מרשה לעצמי להימנע מהם: החותמת בכרטיס בלשכת התעסוקה הנופל על יום ראשון, והביקור השבועי אצל הילדים ביום שישי.
בשבועיים האחרונים התקשרתי לגרושתי להודיע שאני לא בא, והיא, הממזרה, אמרה לי "אתה מוכן להגיד את זה לילדים באופן אישי?".
היא מכירה אותי, את הסחורה שלה. והיא צדקה.
זה קרה לי רק פעם אחת נוספת בשנתיים האחרונות מאז עזבתי את הבית, שאני מבריז להם.
אחרי פעם אחת שאמרתי לילדים שאני לא בא, לא מלאני ליבי לעשות זאת שוב.
אבל אני במצב כזה עכשיו, שאני פשוט לא מצליח לעשות זאת, להיות איתם.
מכרתי להם סיפור שיש לי אבנים בכיס המרה, ואני צריך לעבור ניתוח ובינתיים כואב לי, מה שבאמת נכון, אך משמש כתירוץ לאסקפיזם שלי.
אז 30 שניות בלשכה זה יופי בשביל הפעולה הראשונה בשבוע שאני חייב לעשות ועושה, משם עשיתי דרכי לקהילה הטיפולית, בנסיון לקדם שם את התקבלותי הבעייתית לטיפול.
למה בעייתית?
כי אני מציג רושם חיצוני מטעה.
החזות שלי מסתירה את מה שמתחולל בפנים.
ואני נקי מהתמכרות פעילה לחומרים: גראס אלכוהול ותרופות. כמעט שלוש שנים ומחצה.
אני מתקלח לפני שאני פוגש בני אדם, אני מסדר את זקן הזיפים שלי, מתיז מעט ז'אן פול גוטייה ולא שוכח לשים דאודורנט, פעמים שאני אף מצחצח נעלי.
אני לובש מכנסי דקרון בצבע שחור וחולצת כפתורים לבנה, שרוול ארוך.
אף אחד לא מתעסק איתי, כולם עושים לי כבוד, בפרט כשהם לא מכירים אותי.
אני נראה ממש בסדר, כל העולם מצדיע לי.
יש כאלה בגלל שאני שחור לבן פלוס כיפת בד שחורה על ראשי.
יש כאלה בגלל ששירתתי בצנחנים או בלבנון או בשטחים.
יש כאלה שבגלל שחזרתי בתשובה.
יש כאלה בגלל שהייתי חילוני.
יש כאלה בגלל שעיני כחולות.
יש כאלה בגלל שעיני עצובות.
יש כאלה בגלל שמבטי מסתורי ומשדר סכנה.
יש כאלה בגלל שאני חברמן.
יש כאלה בגלל שאני מזיין נפלא.
יש כאלה בגלל שאני מתיישב להם היטב באשליה הפרטית שלהם.
יש כאלה בגלל שאני אוהב אותם, מאוד.
יש כאלה בגלל שאני מקבל אותם כפי שהם.
יש כאלה בגלל שאני לא מפחד ממות.
יש כאלה שבגלל הלשון הארוכה שלי, חלקה צד אחד ומחוספסת צד שני, ומיומנת.
אבל בעיקר כי אני מצליח לחרטט אותם.
על גרושתי זה כבר לא עובד, וגם לא על אלה שאכזבתי אותם פעם אחת או יותר.
גם לא על עצמי.
אז אחרי לשכת התעסוקה נסעתי לרכבת והייתי צמא.
נותרו לי 14 דקות לחפש לי פחית וזכרתי שמחוץ לתחנה יש מכונה שמוכרת בזול, רק 4 שקלים לפחית, רק שלפעמים היא בולעת.
גם הפעם היא בלעה ולא יצא מזה כלום, אז עזרתי לה בטפיחה קלה על הישבן ודחפתי יד למבושיה, ולא יאומן, נפלטו להן 5 פחיות במין פלוץ כזה של מכונות.
הסתכלתי כה וכה ושמתי הכל בתיק, בדקתי שאין עוד מרגליות בפומיה והזדרזתי לעלות על הקרון.
עשר דקות זה לקח. סימן משמים, נכון?
כל יום אני נוסע לקהילה הזו, כבר שבוע, והם אומרים לי שזה יעלה לי המון כסף ושאכנס לכוילל בינתיים ואשב שם, אולי אלמד משהו.
אף אחד לא מדבר איתי ואני לא פותח בשיחה, הנוף נורא יפה ולכולן שם יש ציצים מדהימים וישבן שדורש זיון דחוף.
המטפל שלי טוען שאני מכור לסקס אבל זה נשמע לי מופקע, שהרי אני מזיין כולה פעם פעמיים בחודש.
כולה אני מכור לשיחות מסנג'ר נוטפות ריר וליקוקים המסתיימות באוננות סייברית ובסטרפטיז סימטתי.
אני עושה מה שהוא אומר לי, לפחות את החלק שאני מסוגל, שאין בי התנגדות פנימית.
כי כשהיא קיימת, שום דבר לא יעזור.
בעצם המטפל שלי טוען שיש משהו העשוי לעזור, שאצליף בעצמי בשוט כזה של נזירים נוצרים כמו קוואזימודו.
אבל עד שאנסה זאת אני חסר תקנה כשאני ככה לבד עם הראש הדפוק שלי מחוץ למסגרת, ובהוראתו, אני מנסה כבר חודשיים להתקבל לקהילה.
אמרתי שבוע טוב? כן, כי השבוע התקבלתי.
מחר אני הולך, איזה כיף.
לא כל השבוע ישבתי בחדר ההוא לדבר עם המזגן.
יום אחד אפילו השתתפתי בקבוצה למכורים למין. כמה סטרייטים שהגזימו ביותר וכמה פדופילים, הרגשתי כזה מיינור ולייט, אבל מה, הם נקיים ואני עדיין פעיל.
היה מזעזע, היה מצחיק, טוב שאין לי כבר אם שש עשרה.
עוד קבוצה שהשתתפתי בה, של תלות יתר הדדית, מצאה חן בעיני מאוד, באותו הערב הלכתי לאחת נוספת, לא רחוק מהבית שלי, וכמובן נדלקתי על מישהי, זו שיש לה ציצים גדולים ולא דיווחה על בנזוג.
אני חושב שזו בעיה רצינית להרשות לעצמך להתעסק עם משתתפות בקבוצות התמיכה.
זה מה שנקרא קומבינה.
זה גם תואם את החוק שהמחיר מזכיר מאוד את התמורה.
אתה בא לפגישת החלמה ומצפה לזיון, אז זה מה שתקבל. זיון ולא החלמה.
החזקתי מעמד השבוע, רק ביום חמישי קבעתי עם שלוש בוזמנית.
אחת לליקוס באשדוד, שנייה לחיבוק אוהב בחוף בית ינאי ושלישית לזיון חתום במודיעין.
אני לא קובע אם לא מובטח לי, כי אני פחדן.
לפני שבוע קבעתי עם לינדה בקרית גת ולא סיכמנו מה יהיה, ושילמתי את המחיר.
הגעתי לשם מחופש ואחרי שעה קפה נכנסנו לפאב. אסור לי פאבים, אלכוהליסט לשעבר בפאב?
אבל הייתי מסונוור, ולפתע היא נשקה לי והובכתי נורא.
יצאנו החוצה ושאלתי אותה היכן אפשר להתנשק עם קצת פרטיות, אז היא לקחה אותי ליער המלאכים ואנסה אותי בלי קונדום.
אצלי דברים כאלה לא עוברים בשלום, אני מתכוון לפאב.
בעצם היום אומרים בר.
כן, באותו הלילה, בביקור ניחומים אצל חבר מהעבר, הציעו לי ג'וינט, וזה לא קרה כבר ארבע שנים.
אז זה לא סתם, נכון?
ככה זה, אלוהים לא מעמיד אותך במצבים שאתה לא יכול לעמוד בהם, אבל אתה כן יכול להעמיד את עצמך במצבים מסוכנים שכאלה.
אז ביום חמישי הברזתי לכולן והרגשתי ממש טוב.
אז אני בבית כל הזמן, מאונן על המסנג'ר וצופה בכפייתיות אובססיבית בסרטים.
לפעמים מישהי גומרת מהדיבורים שלי או מזייפת אורגזמה וזה נחמד, אבל נמאס שהחיים נגמרו עבורי.
הבית מוזנח ביותר, קשה להאמין עד כמה. אין לי חשק לאכול כבר שנתיים.
לא אכלתי השנה אוכל מבושל ובשר רק בליל הסדר, התחלתי גם להשתין בבקבוקים שניצבים ליד המיטה, אלה ששתיתי מהם קודם.
שבוע שעבר, הרמתי בטעות בקבוק שתן והיגשתיו לפי ולגמתי ממנו בהסח הדעת, זה מוזר הטעם של השתן ומאוד מביך לשבת במצב כזה. הרי אני לא חכם רפואה סיני בן 102 שמסביר כיצד הארכתי ימים.
ביקרתי את צורי לפני שבועיים בשלוותא, לא בבר קפה, בבית המשוגעים, שבעה חודשים מחלקה סגורה.
האיש היפה נהיה חולה לב, נאט קייס, שאיבד צלם. טוב שאני סתם שרוט בהחלמה. החריץ עדיין לא עמוק מספיק אצלי. חריש עמוק ואולי עוד יצמח ממני משהו. בלי זבל אורגני, ללא דישון כימי, בלי משקה. אני מסכים לוותר על הסיגריות, על השדיים, על הכיבושים, על הרגלים הנפתחות לעומתי, על מיטב סרטי הקולנוע.
השתן עלה לי לראש, ונמאס לי מהמצב הזה.
400 תקליטי ויניל פזורים על הרצפה ואין לי כח לסדר אותם.
יש לי ילדים שמגיע להם אבא בהישג יד.
אישרו לי הארכת תוקף לפסיכומטרי 690 שלי מלפני 15 שנה שעשיתי ממצולות הסוטול. לא כדאי שאלמד משהו?
אני רעב. אני רוצה סדר יום. סדר בחיים.
מה נהיה ממני?
זו התמכרות.
לבד אני לא יכול.
אני מושיט את ידי בבקשת עזרה, ואני מקבל אותה.
דני היה מכור לקוקאין בזמן שצרחתי עליו שהוא נרקומן חסר תקנה, זיינתי את אחותו, ואיימתי לזיין את זוגתו שתחיה ומאז הוא נקי כבר שלושה חודשים.
חבל שעלי זה לא עובד, אני צריך מסגרת, וגם אשלם על זה במיטב כספה של אימי.
יש לי תקנה, יש לי תקווה, יש בי אמונה.
להתראות בחופשות!!!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
