דרך החיים

אני רוצה לכתוב, להקיא על הדף את כל הכאב המוזר הזה שמתעקש להציק לי בבטן התחתונה כבר שלושה ימים.

הוא תקוע שם ולא מרפה. מכרס אותי, מחורר את נפשי הפצועה. "למה אתה מחורר את זה"? אני שואלת אותו.."אני לא עושה דבר" הוא טוען..."כל הלחץ, וכל דקירה שאת מרגישה את עושה לעצמך"..הוא צודק, כל כך צודק.

במו ידיי, בשניהם, בכל כך קלות, בלי שום בעיה, בלי מחשבה. העיקר להרגיש, העיקר לחוות, העיקר למלא חסך ומועקה...

ומה עם העיקר?

אחרי זה באה צניחה ענקית, כזאת שגורמת לי לריקנות, לאובדן, לטירוף, גורמת לכאב עצום שרק מתעצם ומסרב לעזוב.."תן לי שקט, נחת, ושלווה" אני מורדת ביצר הזה, אבל הוא בשלו.

"תראי" הוא מגחך, "כשמטפסים פעם ראשונה על צוק גבוה, לא יודעים מה יהיו התוצאות, אבל אז מועדים, ויכולים לשבור רגל, עמוד שידרה או צוואר, ובפעם הבאה הפציעה תהיה כואבת יותר".."אז אל תטפסי, תנסי לוותר, הגוף סדוק, חלש ומנוכר"..

נכון, הצוק הזה גבוה ורם בשבילי, אין איפה להאחז, כל כך הרבה פעמים נפלתי משם, ומנפילה לנפילה הכל כואב יותר, אי אפשר להתרגל לכאב הזה..וכל זה עד שאלמד לקח. בדרך הקשה.

כל זה עד שתביני חתיכת טיפשה שכמותך, שחייך מלאים הרבה יותר ממה שאת חושבת, והריקנות שאת מרגישה וחווה, היא שיטחית. יש לך כל כך הרבה דברים שאת יכולה למלא בהם את זמנך..כל כך הרבה אופציות, אז הגיע הזמן שתבחרי את הנכונות, את האמיתיות, לא את אלו שיגרמו לך הנאה ריגעית, ואח"כ תקיאי דם בגללם.

תסתכלי, תביטי מסביבך, תביטי במראה, מה את רואה? את רואה אישה מכוערת נכון? כי ככה את מרגישה, אבל לא באמת, כי את לא באמת כזו...המראה לא משקרת, אלא את משקרת לעצמך. עכשיו תסתובבי, סיבוב חד, ואז עימדי שוב, פניך למראה..מה את רואה? כן, יש שם אישה, במלוא הדרה, חושנית ונחשקת, נשמה גדולה, פנים עגולות, יפה כמו מלאך, שיער שחור, וקשת צבעונית מעל ראשה..את רואה?!!!! תמשיכי להביט קדימה, אל תיתני לעיניים לשקר אותך.

תיזכרי שיש לך הרבה יותר לתת ממה שאת מקבלת, מגיע לך הטוב ביותר, השלווה האמיתית, הנחלה. מגיע לך אושר, ולא ריגעי, מגיעה לך הזכות לאהוב, ולא להיות מובנת מאליו. מגיע לך לחייך ולא להיעצב, מגיע לך להרגיש אהבה ולא שנאה.

תמחי דמעות מעינייך, לא נורא, רק כך הטישטוש יחלוף לו, ואז הכל יתבהר.