דרך החיים

השבוע ישבתי בארוחת ערב בבית הוריי, תוך כדי הארוחה הבטתי על אביי, בן אדם הנושק לגיל 65, שיער שיבה מלא, ידיים חזקות, כפוף קצת , עצב בעיניים, חיים קשים היו לו לאבא הזה, הורים ניצולי שואה, אובדן של בת, אישה שתלטנית בכל רמח איבריה..כן זו האמא שלי אבל היום אני לומדת לסלוח לה אני אוהבת אותה ומקבלת אותה ככה...........לא היה לה אז את מה שיש לי היום..איפה לכתוב, איפה להביע, חברים, דרך, אף אחד לא לימד אותה תוכנית.

בנוסף היה לו לאבא הזה אח יחד ומיוחד שאיבד לפני כ 14 שנה לא זוכרת בדיוק בפיצוץ שארע בתעשיה אוירית, חינוך קשה קיבלנו אנחנו הילדים שלהם, חינוך טוב ליתר דיוק יותר מקשה, שעה חזרה הביתה זו שעה! עד גיל 17 מרחתי את עפרון העיניים כשיצאתי לבלות בחדר המדרגות, ותמיד גם דאגתי לסחוב איתי את הצמר גפן עם המסיר פנים על מנת שאנקה את אודם הפלורסנט שמרחתי על שפתיי.

השבוע כשהבטתי עליו, גיליתי שאני מאוד מעריצה את אבא שלי , תמיד הייתי הילדה הקטנה שלו תמיד הוא זה שהייתי יכולה לדבר איתו...והוא שזה שענה לי "בסדר ילדה שלי", "אבא אני כבר לא ילדה שכחת?" "אני כבר אשה נשואה גדולה אמא לילד"... "עד מתי תקרא לי ילדה"? "את הילדה הקטנה בבנות שלי תמיד תהיי הילדה הקטנה שלי".....הוא האדם היחידי שתמיד ידע את ליבי את כאביי את נפשי, בעזרה כלכלית, בתמיכה, אני זוכרת בימים שאמא היתה מוצאת לנכון לסובב לו את הראש עלי, הייתי סופגת ממנו, אבל אח"כ הייתי רואה את הדמעות בעיניים שלו, הוא פחד.

סלחתי לו אני אוהבת את האבא הזה, מי יתן ויהיה לו כח תמיד להיות בשביל ילדיו ונכדיו...תמיד בכל שעה הוא נמצא בכל רגע כל דקה, רק שנבקש הוא שם......תמיד איחלתי לעצמי גבר כמו אבא שלי, בן אדם טוב מבין מתחשב, אוהב, נאמן וטוב לילדיו.

זה בקיצור אבא שלי!

למרות שאין לי מושג למה החלטתי לכתוב עליו.

-

היה את א' הזמר ששר לי סרנדות כל היום, התקשר כל שעה שעתיים, אהב והעריף מתנות ומחמאות.

היה את ד' הספר ששלח לי מכתבי אהבה מלאים במתיקות ורוך, אהב לאהוב אותי, שלא נדבר על הסקס המטורף שהיה לנו.

היה את ג' שלא יכל כל כך להיות רק שלי, אבל מילא אותי בכסף ומתנות, רק לצייץ והוא שם.

היה את א' 2 המוסכניק שטיפל לי ברכב כמו שצריך... וחשב שהגוף שלי זה חלק מהרכבים המטופלים  שלו שהוא צריך לתדלק כל הזמן, לשמן, לגרז, כמובן במובנים של ליטופים ונשיקות........

שלא נדבר על העצמאי ההוא בעל חנות הבגדים שתמיד בזכותה התלבשתי בשיא האופנה.

ועוד כהנה כהנה בודדים וזמניים סה"כ 8 במספר, איתם עשיתי את זה.

תמיד הזדיינתי מתוך רגש אף פעם לא סתם ככה..רק כדי להגיד הנה אני קולית....אבל מסתבר שאלה היו תמיד טובים מדי בעיני.

חיפשתי את הקשה להשגה את המחלה ומצאתי אותה בגדול...מישהו דיבר אלי ואמר לי "חכי זה עוד לא היה לך" רצית קשה תקבלי קשה כפליים....וגם איתו היתה אהבה..אבל קשהההההההההההה.

במשך השנים האלה איבדתי את הרגש לגברים, לא נראה לי שיש איזה גבר שיכול לספק אותי אלא רק לפגוע..גם את הפגיעות שלי אני היום לומדת לגמד, ואני שואלת את עצמי לפעמים.....גברים זה דראק? מי יכול לספק אותי, לאהוב אותי, לענג אותי, לפנק אותי כמו שאני.......מבלי לנצל אותי?

היה טוב ומבלבל.