דרך החיים

אז היום שלי התחיל לא משהו בכלל, כבר מהבוקר קמתי בהרגשה כבדה, וכמובן שהבשורות והאינטואיציה לא רחוקות אחת מהשניה...אז כבר בדרך לעבודה קיבלתי טלפון מחברה שהודיעה לי על חברה אחרת שקיבלה אתמול התקף לב, והיא מאושפזת בטיפול נמרץ בבית חולים, לא עבר הרבה זמן וקיבלתי טלפון מהבנק שבו הודיעו לי כי עליי להפקיד כסף כי הבנק "קורס" מהמינוס שלי...ממש! איך  הם יקבלו משכורת החודש ממש לא פייר...

ושלא נדבר על האדם שצריך להיות מעורב איתי בכל הנושא, הכל עובר מולו, הוא בכלל לא חי במציאות, הבזבוזים שלו הם על ימין ועל שמאל, מילא על דברים חיוניים....

הצלחתי לרגע לאבד שליטה, לצעוק, לטרוק תטלפון, אבל לא הרשתי לעצמי להמשיך ולהרגיש ככה.

אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו טוב כרגע למען עצמי, על מנת להירגע לנשום עמוק, ולהקשיב לשקט שיש לי

אחרי ימים כאלה, אולי אאמץ את השקט הזה כרגע לחיקי, והרי מה זה מינוס, כסף, לעומת בריאותו של אדם.

אז הפעם החלטתי להרגע בדרך אחרת ולספר על דוד שלי ז"ל ג', הוא נפטר מממחלה בכליות לפני מספר שנים, היה עובר טיפולי דיאליזה ועוד כל מיני, ז"ל.

הוא היה האבא השני שלי, שיהיה בריא אבא שלי הביולוגי....ג' אהב מאוד את חיק הטבע, הבין היטב בירוק הזה שנקרא נוף, אף הבין  בסיפורי "אגדות" על פירות וחיות...הייתי בת 4 או 5 בערך, כבר שהיינו נוסעים לטיולים בחיק הטבע (היינו הכוונה למשפחתי אחיי ואחיותי), מבעד לחלון הוא הריח את ריח עצי הפרי המתקרבים אלינו, ותמיד היה קולע בול.

 ומיד שולף משרוולו סיפור "אגדה" על אותו עץ פרי, אפילו חמצוצים אכלנו כבר בגיל הזה, היינו מצטלמים בשדות בין פרחי הכלניות, אכן תמונות מדהימות! קוקיות, גרביונים אדומים, ושמלה פרחונית...חמודה שכזאת.

אני גם זוכרת שבאחד מהטיולים שלנו לטבריה התארחנו בחוף שלדג, הבית של בעל החוף היה ממוקם על שפת הכנרת על עמודים שעמדו ממש על פני המים, ואני "פנצונה" הקטנה, ככה הוא קרא לי ואין לי מושג מאיפה הביא את השם הזה..

היתיי אחריו כמו זנב, לאן שהלך הזדנבתי, הוא היה מלביש עלי את המצופים, והיינו הולכים לשים את המלכודות של הדגים, בפחים גדולים של חמוצים, עושים חורים בפח ומפזרים בפנים לחם יבש, ואחרי כמה שעות חוזרים "לספור" את הדגים שנפלו ברשתנו.

והיו גם את הימים האלה שביער בין כל עצי הזיתים, תותי הבר, והשקדים הירוקים, הוא היה פורש שמיכות, ומנופף בענפי העץ, וכל הפירות גם הבשלים וגם הבוסר היו נשפכים על השמיכה, ואנחנו בהתלהבות רבה היינו יושבים וממיינים אותם.

כמה טעמים היו התותי בר האלה....

אלה הימים הכי יפים שאני זוכרת מהילדות שלי..

ועכשיו כבר התמלאתי ואני מרגישה טוב יותר, אמן שימשיך ככה היום.