דרך החיים

גדלתי עם אשמה, בתוך ביקורת קשוחה ופחד מתמיד.

אפילו עכשיו, כאשר ראשי מלא בטעויות מן העבר, הנטיה שלי היא להגיב עם רגשות אשמה, להגזים עם משמעותם של הטעויות שלי.

ולחשוב על עצמי באופן שלילי מאוד.

מתי אחדל להתנהג כלפי עצמי כאילו הייתי אדם רשע?

היו זמנים בהם הרגשתי שהכוח היחידי שהיה לי, הוא הכוח לקלקל ולהרוס.

כיום זה חוזר אלי.

איך אוכל לכפר על הנזק שגרמתי?

לאחר לילה נטול שינה, מחשבות, בכי, וכעס רב, איך אוכל להתקדם היום בשמחה ובעליזות? אל חיים מלאים יותר...איך אוכל?

שוב מרגישה כמו שהרגשתי עד לא מזמן, שוב מרגישה חסרת כוח ורצונות.

מאז ילדותי הציקו לי אותם רגעים בהם אמרתי או עשיתי משהו שהכאיב לזולת.

אלו זכרונות מכוערים שמעולם לא האמנתי שייעלמו.

כל מה שאיכפת לי כרגע, זה הכאב שגרמתי לאחרים, לעצמי, רגשות האשמה שהבאתי על עצמי, ואין לי כרגע שום דרך לעשות כמיטב יכולתי לשחרר את כל זה.

האשמה היא משא כבד שמונע ממני למסור בחופשיות את כולי להווה.