נכנסתי לחדרי, היא שכבה על מיטתי עטופה בחלוק לבן.
שמחתי כל כך לראות אותה, שאלתי אותה "איפה היתה כל הזמן הזה"?
"אל תדאגי" היא ענתה, קמה וליטפה אותי, אני כאן..
אני חיה, ונושמת.
"הייתי חייבת לברוח מכאן, לא רציתי לגרום לאף אחד צער וכאב"
"לא רציתי ששום אדם יקח ללב"
"אבל למה"? שאלתי.
"שששש, אני בסדר, את רואה אני לובשת לבן, יש לי חדר ופינה חמה,שם אני גודלת ומביטה."
"אני חייבת ללכת" היא אמרה.
לא! אל לכי אחותי...הישארי עוד קצת לידי.
לטפי את פני שארגיש את מגע ידייך, תחבקי כי אני זקוקה לחום אהבתך.
"מצטערת" חייבת ללכת.
היא נעלמה.
המשכתי לקרוא בשמה..רציתי שתישאר ולו לעוד רגע קט אחד.
והיא נעלמה כלא היתה.
משאירה אותי מאחוריה.
קמתי בבהלה, מסתכלת בחדר מחפשת אותה.
היא לא היתה שם באמת, זו הנשמה שלה.
שמרגישה כמה קשה לי בחסרונה.
זה מה שמזכיר לי שאני צריכה לנסוע לבקר אותה, לשטוף כמו תמיד, לנקות מסביב את השיחים המיותרים.
להניח שם אבן, לדבר איתה, לבקש את עזרתה.
וכמו שאומר השיר:
"אלוהים שלי רציתי שתידע, שהחלום הזה נשאר לי כחידה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
