דרך החיים

 אתמול הייתי בחינה מרוקאית של בן משפחה.<ואני לא מרוקאית>

ישבתי בצד והבטתי על כל האורחים הנכנסים והיוצאים, פנים מחייכות חלקם פחות חלקם יותר, שיניים מבריקות היו כאלה גם עם תותבות,  שיער צבוע, שיער מלבין, כל מיני סוגי פרצופים..בהירים, שחומים, אנשים גבוהים ונמוכים.

היה שם אדם שישב בפינה מולי, מקשיב למוסיקה ומלווה אותה על ידי נענוע הראש  מצד לצד, ביד אחד מחזיק את כוס היין וביד שניה מעשן סיגר. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו, מה שמשך את מבטי להסתכל אליו היתה הרוח של האוירה השמחה שאליה הוא נכנס לתוך כדי שתיית כוס היין שלו.

חשבתי לעצמי.איזה עולם מוזר, לא הגיוני שכל האנשים יודעים להפיק רגע של אושר ורק אני לא....

אולי אני לא יודעת מספיק להנות מהחיים האלה עם כל הרצון הטוב.

ואז החלטתי ברגע אחד שאני שמה הכל בצד, מסירה כל דאגה מליבי, מכניסה מחשבות ודאגות מיותרות

לתוך שקית אשפה.קושרת חזק. ומתמקדת בשמחה מנסה להנות מרגעים קטנים של אושר.

תוך חצי שעה ירדתי על חצי בקבוק יין אדום, מי שמכיר אותי יודע, שאני לא נמשכת לאלכוהול ועצם זה שהדם עולה לי מאוד מהר לראש..מלחיץ אותי, מה גם שנהגתי לבד לשם וזכרתי שאני צריכה לנהוג חזרה. 

אז כמובן שמהר מאוד "תפסתי ראש" התחלתי לנענע את הראש מצד לצד, תוך שניות הצטרף גם ניענוע הגוף לצלילי קצב המוסיקה, מצאתי את עצמי רוקדת, משתוללת ,מענטזת, מנענעת, התברכתי בציצי גדול עם מחשוף שיודע לזוז טוב לצלילי מוסיקה מזרחית וכמובן שגם "אגן לא קטן" שיכול לשגע בעינטוזו.....

מה גם שכולם התאספו סביבי ומחאו לי כפיים, הרגשתי לא פחות מאשר בעלת השמחה, הוספתי מדי פעם גם את ה"קולולו" הידוע בשמחות האלו על פי בקשת החתן, <את הקולולו גיליתי אצלי רק בשנה האחרונה>.

שבוע גדוש ומלא שגרם לי לפרוק את כולו שם על רחבת הריקודים, עם ראש טוב והתמסטלות ב"קטנה",

השארתי שם הכל עד לפעם הבאה.