בימים האחרונים יש בי מין רצון עז שכזה לכתוב כל מיני פוסטים שעוברים לי בראש, פוסטים על חיי, רגשותיי.ואחרי שישי שבת של מחשבות לא מעטות החלטתי שאני יותר לא בורחת, זה הבלוג שלי, אני רשאית לכתוב בו מה שאני רוצה ומרגישה, כל חיי נהגתי להתביש ולהסתתר ...אבל עכשיו לא עוד
מלא פוסטים רצים לי בראש, מוצאת את עצמי נהנת מלשבת ולפרוק את כל הרעלים פה בבלוג, ומצד שני גם את החויות והריגושים
מקווה שמי שקורא כאן ימשיך ויהנה
אני קודם כותבת בשביל עצמי, ואח"כ בשביל אחרים
באחד מימות השבוע שעבר ישבתי בסלון, בוהה על הקיר שממול, מן הסתם ראיתי לפני סרט נע של רוב חיי בסרט הזה הופיעו כל התסריטים של הימים הפחות שמחים, של הדכאונות, ההשפלות, הפרידות, הכאב, החוסר, וכמובן האובדן
התחלתי לבכות.אני לא צריכה הרבה כדי שמשהו הכי קטן יגרום לברז הדמעות שלי להתפרץ.
ואז ממש כשלא הייתי מוכנה,ניגש אלי האור של חיי.הילד שלי, חביב ליבי כמעט בן שלוש
"אמא למה בוכה"? הוא שאל
ואני שלא הייתי מוכנה ושטופה מזרם הדמעות, הייתי צריכה לענות.כבר לא יכולתי לשחק את המשחק כאילו אני צוחקת.הוא לא טיפש הוא ילד נבון מאוד.
?"מה אומרים לילד כשאמא בוכה"? במה משתפים אותו, מאיפה מתחילים
?"מה אומרים לו"
אולי אומרים לו שאמא בוכה בגלל המצב הכלכלי"? "אולי בגלל שהיא מובטלת והיא מודאגת
"?או בגלל אובדן חבר יקר ש"חתך" בבשר חי, ככה בלי להניד עפעף.
"אמא קצת עצובה" אמרתי לו, והוא הביט עלי במבט שובה לב, ואמר לי "חיבוק לאמא..אמא יפה..אמא חמודה...אמא גיבורה לא בוכה"
הוא גרם לי לבכות יותר כשאמר את מילותיו, הרגשתי אותו מלטף את פני ושערי, מחבק אותי בעוצמות שקשה לתאר שיש לילד קטן שכזה
ואז אותו קול חזר והדהד באוזניי, הקול שכבר רחוק כל כך "אני לא רוצה שתבכי, תפסיקי לבכות, ובטח שלא תבכי בגללי, האדם היחידי שיכול לגרום לך לבכות זה הילד שלך".
אז מה עונים לילד ששואל את אמא למה היא בוכה?
מצטערת שהפוסט יצא ללא פסיקים ונקודות במקומות הנכונים, עשיתי המון פעמים שלח מחק, העתק הדבק בגלל שחששתי , והחלטתי בסוף שאני שולחת אותו ככה בלי לתקן.
שבוע טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
