חזרתי עכשיו.ישבתי שם מקשיבה לא מקשיבה בטח לא מתחברת, כאילו אותם מילים שכתבת רצו לי מול העיניים.
אולי אני לא טובה בכתיבה מספיק כדי לנגוע בך, אבל זה לא מרפה ממני.
אני חייבת לכתוב, להוציא ,להשתחרר.
אין אורח לרגע בחיים של אף אחד, מי שלא צריך להיות בחיים של אחר לא נמצא שם, ואתה?
אתה זוכר שמה שצריך לקרות קורה לא סתם בחיים?
לא מייחסת לעצמי חשיבות גבוהה מדי כפי שטענת, אבל אני יודעת.אני יודעת שאין סתם, אין במקרה,אף אחד לא משחק בנדמה לי.
אין לי מושג מאיפה להתחיל ומה בדיוק לכתוב, אבל אני מאמינה שהוא מלווה אותי.
אולי אני לא משוררת, סופרת, או קוראת בקלפים, אבל אני אדם שמרגיש ויודע,שהתחושות שלו חזקות.
ואין אדם שבמשך כל שנות חיי תפס כל כך מהר פינה שכזאת בלב שלי.זה ללא אינטרס, לא משנה איפה אני מגזימה ואיפה לא, מה אני עושה ולמה אני גורמת.
כשאני מסתכלת עליך, זה בעצם כאילו אני מביטה בעצמי במראה, בגלל זה אתה נוגע בי, בגלל זה קשה לי לוותר.אני הייתי שם, ועדיין קצת שם, ובקרוב לא אהיה שם בכלל.
חשבון נפש מצביע ונוגע בחללים ריקים בלב שלנו.שלרוב אנו סוחבים מילדותינו.
אתה חייב להקדיש זמן לעצמך למלא את המדף הריק והמאובק שבך, שנשאר ככה המון שנים.
וזה רק דרך החלמה, מהמציאות הזאת לא בורחים, ובטח לא בדרך שלך.
כן ג' החלמה היא מילה מופלאה.
יש את אלו שגרים באוהל, ויש את אלו שאוכלים לחם יבש, שקופאים מקור ברחובות בחורף גשום,
שאין להם מקלחת חמה, שאין להם כר להניח ראש ולישון שינה ערבה.
ולך?
לך יש "ארמון" שבו אתה יכול לחיות את כל שארית חייך, רק אם תבחר בזה, רק אם תסתכל על חצי הכוס המלאה.
יש לך ארוחה חמה, מקלחת רטובה, מצעים נקיים, נשמות שזקוקות לך.ואלו הן החצי כוס המלאה!
יכול להיות שקשה להצדיק התנהגויות של בני אדם לכולנו יש תכונות חזקות וחלשות גם יחד.
תזכור!
לעולם לא נוכל למצוא את עצמנו..אלא אם כן נעמוד מול האמת.
נוציא את עצמנו מעצמנו ונעשה חשבון נפש נוקב וחסר פחד.
תכונות טובות רבות בך, את הפחות טובות תמיד ניתן לתקן, הם לא יתפוגגו להם לבדם, הם לא יעלמו, אנו צריכים להעיף אותם הצידה כדי להתמודד.
ג' יקר..איך שנלך לישון, ככה נקום בבוקר.
נכון שהחיים שלנו לא פשוטים, נכון אז מה?
נכון שכל כך מפחיד לגעת באני האמיתי, ולגלות מי אנחנו באמת.
ההישרדות שלך קשה מנשוא, וזה כואב כל כך...
אי אפשר להבריא לבד, אי אפשר להוציא מהפה דברים שעברנו ובטח שאי אפשר להוציא מהלב, אם לא נטפל.
אני כותבת עכשיו, ורואה את עצמי בדמותך, יודעת מה שאתה מרגיש, הייתי שם, באתי משם.
אבל החלטתי!
לא עוד, לא עוד, לא עוד רחמים עצמיים, לא עוד חוסר הערכה, לא עוד לרצות אחרים, לא עוד להגיד אי אפשר, לא להריים ידיים!
אתה זוכר?
"תשמרי על עצמך..בשביל א' הוא זקוק לך" אתה אמרת, אני קיבלתי.
והן מה יעשו בלעדייך?מי יכסה אותן בלילה?מי יקרא להן סיפור?מי ילטף אותן כשלא תהיה?
אי אפשר לברוח מזה, אתה לא יכול..
היית רוצה להשאיר אותן לבדם בגיל צעיר כל כך?הרי בשביל מי אתה קם בבוקר והולך לעבודה?בשביל מי אתה שורד יום ועוד יום?בשביל מי אתה נושם?
קודם בשבילך..אח"כ בשבילן.
אני אולי לא פסיכולוגית או מטפלת בנפש האדם, אבל אני יודעת כי עברתי, כי הייתי שם.
ראיתי דברים שלא רציתי לראות, כאבתי, ואפילו קיבלתי מכות...
אני יודעת..שכל מה שלא קיבלתי בחיים שלי, אני אעשה כמיטב יכולתי לתת לזה שהוא הדם שלי.
אתה לא יכול ללכת.לא יכול לסגור את כל הדלתות.
כאילו לא ככה סתם, חברה שיתפה היום כי אח של חברה אחרת שם קץ לחייו אתמול.
גם לו לא היתה סיבה מוצדקת, גם אם שכב ברחובות, או נכנס לכלא, או אכל לחם יבש, הוא הלך..
אבל איך יתמודדו כולם עכשיו אחריו? איך יגדלו ויקימו בית?
הכאב שלהם גדול הרבה יותר עכשיו משהיה.
אני לא מלאך בדמות אישה, ולא טלית שכולה תכלת.
היה חשוב לי להוציא את זה החוצה ממני.
מחכה לי לילה ארוך נטול שינה.
אני לא מתכוונת לוותר, ולא להרים ידיים, לא אתן לזיכרון מר להרוס את חיי.
לא לעלבונות, לא לכאב, לא לאובדן, לא לחלומות, לא לאהבה נכזבת, ולא לפנטזיות.
יש לי בשביל מי לחיות.
וגם לך!
יגיעו ימים שתביט אחורה ותצחק, ותרשה לעצמך להשתובב, לדבר שטויות, להגזים, להתנהג כמו ילד.
אלוהים לא לוקח את הטובים!!!!
תן לו פתח קטן לפתוח לך שערים, תן לו להכנס לתוך החיים שלך.
שתדע..שאני מתפללת בשבילך, עד לסוף ימיי.
אוהבת אותך חבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
