דרך החיים

זה קרה בערך לפני 5 חודשים או קצת פחות, ישבתי משועממת בשעת צהריים בעבודה, נכנסתי לישרא כדי לעדכן את הבלוג שלי ולכתוב כמו תמיד מה על ליבי, אחרי שעידכנתי התחלתי לבדוק בלוגים שעודכנו לאחרונה, האמת היא..שחיפשתי משהו אחר חיפשתי מישהו אחר, אבל הגעתי ממש בטעות לבלוג של בחור שבמשך הזמן תפס חלק נכבד בליבי.

נפעמתי מכתיבתו התחלתי לקרוא שם ולהגיב בשם בדוי, המצחיק הוא שצורת הכתיבה שלו ואוצר המילים גרמו לי לחשוב שאכן "עליתי" על אותו בלוג  שחיפשתי...זה רק מצדיק את המשפט שדברים לא קורים סתם...

מפוסט לפוסט תגובה לתגובה הקשר שלנו התהדק, נתתי לו את מספר הבלוג שלי שיהיה לו קצת "רקע" שיקרא..התחלנו לשוחח טלפונית, התחלתי להזדהות בשמי הפרטי , הרגשת שמצאתי חבר אמיתי...חברים וחברות יש לי המון והוא יכול להעיד על כך,אבל משהו משך אותי..משהו דומה, יוצא דופן, סוג של הזדהות, סוג של כאב, לא היתה לי כוונה ראשונית שהייתי יכולה לקלוע איתה למטרה...

זכרוני אף פעם לא בגד בי, ואני זוכרת שבשיחת הטלפון הראשונה שלנו הוא שאל אותי "מה אני מחפשת?חבר?ידיד? או מאהב?" ואני האמת הייתי נבוכה לא ידעתי בעצם מה אני מחפשת..היום אני יודעת.

חיפשתי מישהו להניח את ראשי על הכתף שלו ולהרגיש בטוחה חיפשתי להישאר אני,להוריד את כל המסכות, לספר לו את שחור ליבי, להוציא את הכאב למישהו שיש לי הזדהות רבה איתו, למישהו שיוכל להבין אותי, מישהו שיתן לי טפיחה על השכם כשצריך, מישהו שיעריך אותי ויתנהג בכבוד, מישהו שיעודד ויקבל אותי,שיקבל את השגעונות שלי, את ההומור, את הפנטזיות, את החרמנות, את הטוב והרע כאחד.

והוא בהחלט קיבל אותם בהתחלה.התחלנו לשוחח במסנגר, נפתחתי בפניו לאט לאט, לא האמנתי שאני יכולה להיפתח בפני אדם שאיני מכירה כל כך מהר, לספר דברים אישיים, דברים שאני עוברת, וכל זה קרה בגלל שאני לומדת לבטוח באנשים.

אז...כששאלתי אותו אני, מה הוא בעצם מחפש?הוא ענה שהוא מחפש ידידה/חברה ואולי בעתיד לשדרג אותה למאהבת, גיחחתי אבל האמת זה סיקרן אותי, זו היתה הפריצה הראשונה לבגידה.

ואז נפגשנו...זה היה יום שני הוא היה כל כך להוט להכיר להיפגש שהלכתי על זה, רציתי להיפגש לא פחות ממנו, כי הוא נגע בי..הגיע לתהומות חשוכים בליבי, למי שלא יודע יום שני בערב זהו יום חשוב עבורי, יום שאני הולכת למקום שרק שם אפשר לקבל אהבה כמו שאין בשום מקום אחר, הייתי מוכנה לוותר באותו יום.

נכנסתי לרכב שלו, הוא התרגש, החוסר בטחון שלו היה ברור, ואני פשוט חייכתי, נקשרתי אליו, רק משיחות טלפון ומסנגר נקשרתי, הזדהתי, קיבלתי, הבחנתי בדימיון מוחלט בינינו..לאורך כל הדרך אני היא זאת שהיתה משתפת והוא קצת פחות, הבנתי שיש משהו שהוא מסתיר מעברו שקשה לו לדבר עליו..והשתדלתי לא ללחוץ...באמת שהשתדלתי, גם אם זה לא היה נראה ככה, זה רק בגלל אובר האיכפתיות והדאגה אליו.

בשלב מסויים "הארתי" לו דברים שהוא היה מודה להם רק לא היה מוכן לקבל, כי המציאות כואבת, וכשנוגעים באמת ובפחד זה כואב יותר, אבל איך נדע..אם לא ניגע בהם?ודרכו הצלחתי לגעת גם בפחד שלי..אחזתי בו כמו גדולה..בגאווה, בבטחון, בלי שום היסוס.

הנחתי את היד שלו באותו ערב על הברך שלי, ליטפתי אותה, רציתי שירגיש בטוח, שלא יפחד, שיפסיק להתרגש, להסביר לו שאני בשר ודם כמו כולם, שאני לא מפחידה, שאני רוצה להיות שם תמיד כשירצה.

לא עבר הרבה זמן, החיזורים החלו, הייתי זקוקה למישהו שיחזק אותי, אחרי זמן קצר מאוד זה קרה.שכבנו.

באתי ממקום ריק והוא מילא אותי....

גם שם הוא הראה חוסר בטחון, היה לו קשה, היה לחוץ, ההתרגשות גרמה לו לבלבול..ואני הייתי שם...עודדתי ותמכתי.

עברנו חודשיים יפים, של שיחות טלפון, חיזורים, מילים טובות, פירגונים, וכמובן הרמה של הערכה עצמית, שנינו היינו זקוקים לזה..

התחלתי להשתחרר, התחלתי לשתף אותו גם בחוויות מיניות ובפנטזיות כשותף מלא למיטה שלי...

ביום אחד הכל התחרבש, מכלום, אולי מפחד?אולי מאהבה?אולי מרצון?אולי מבגידה באמונה?אולי מכעס?אולי מתסכול?אולי מחוסר הבנה?אבל מה שבטוח לא מחוסר סיפוק..

ואז הבנתי, שבעצם הסקס הרס את כל החברות היפה שנבנתה שם, את כל האמונה, את כל הפירגון שבעולם.

הייתי מוכנה "בשריר" לוותר על הסקס שלנו, כי הוא ריגש אותי עד דמעות בכאב שלו, בידים שלו הנוגעות,

במילותייו, הוא גרם לי באמת להרגיש חשובה, דרך זה שברח לוותר על הסקס למען החברות שלנו...

פעם הוא אמר לי "אני לא רוצה לחשוב איך אני ירגיש אם זה יגמר מתישהו".

מי שבעצם הרגיש בסופו של דבר זו אני...כל מה שחיפשתי רציתי ומצאתי בו נעלם שלא היה..

אני נלחמתי, התעקשתי להיות בסביבה בשלט רחוק,מדי פעם הצלחתי לגרום לו להיפגש, הוא הדאיג אותי, גרם לי לכאב בגלל יסורייו, ואני נולדתי הרי להיות מטפלת לא? <צוחקת על עצמי>

היו תקופות של עליות וירידות, תקופות קצרות שבהם המשכנו להיות בקשר לא ברור, מיילים, מסנגר, מילים כואבות מצידו גרמו לי להפוך את ה"צלחת", והרי לא איחלתי לעצמי למצוא מישהו שמתנהג בדרך לא דרך, והרי הוא נגע בי כל כך עד שלא יכולתי להרפות...

התחלתי להרגיש משהו, לא יודעת מה...זאת לא היתה אהבה..מאין סוג של כמיהה למשהו, רצון לקבל משהו שאף פעם לא באמת קיבלתי.

היום אני יושבת כאן וכותבת, בין אם הוא קורא ובין אם לא, אתמול נכתבו שם דברים ממישהי אחרת שנכנסה לדמותי..מישהי שלא הייתי רוצה לחזור להיות, רק על זה אני מצטערת, ולא על שום דבר אחר, מצטערת על הירידה ברמת הכתיבה שלי, בפגיעה שגרמתי לעצמי.

אנשים! אותי לימדו שעם כבוד הולכים או למכולת או לקבר...

אני היום מודה בטעויות שלי, ומתנצלת על המילים הכואבות.

אם אצטרך לקבל סימן כלשהו שהוא סלח אקבל..והרי אין דבר שקורה סתם.