כל אחה"צ אני במחשבות איך לתכנן את הפוסט הזה, בפוסט הזה אני רוצה לנסות להעביר מסר לכל המנויים שלי באשר הם אם ובכלל, וגם לאלו הקוראים באקראי, זה התחיל בעצם מתגובה שקיבלתי באחד הפוסטים האחרונים בחודש שעבר, אני לא מתכוונת לסמן אותה בכלל וגם לא למחוק או להגיב, אבל זה ליווה אותי והמשיך בהרגשה כזו שאפילו כאן במקום הזה שנקרא דרך החיים והוא הבלוג שלי בישרא, יש כאלו שכנראה לא מבינים את תוכן חיי, ובין לבין גם באים ממקום של שפיטה או הסתכלות מגבוה.
זה המקום שלי פה אני יכולה לכתוב כל אשר על ליבי, כל מה שמלווה אותי, כל מה שמכאיב, מציק, עושה טוב, כל מה שגורם לי לצחוק או לבכות ביחד, כל מה שאני חווה במציאות או בחלום, כל מה שיש על ליבי, בלי להסתיר, לפחד, לחשוש.
אני מגיעה מבורות עמוקים שליוו אותי כל חיי, הן בילדותי, כילדה שהיא כבשה שחורה בבית, שתמיד כל מה שעשתה לא היה טוב בעיני אף אחד, שהיתה צריכה לחזור מביה"ס תיכון לשים את התיק בבית ולרוץ לעבוד כמוכרת בחנות על מנת לפרנס את עצמה, על מנת שיהיה לה כל מה שיש לנערה מתבגרת אחרת בגילה, העצמאות ליוותה אותי מגיל צעיר מאוד, אבל משהו תמיד היה חסר שם, הריקנות התחילה לשלוט בחיי, תמיד הרגשתי שאני טובה רק בלדאוג לאחרים ולא לעצמי, אף פעם לא הרגשתי שאוהבים אותי באמת, וזה כנראה מה שגרם לי לחיות כל חיי בפחד, לצאת החוצה, ובטח להתחתן עם אדם שלא מתאים לי, אם כבר הרגשתי לא יוצלחית אז..אז חשבתי מה כבר יכול להיות גרוע יותר.
ישנם ימים שאני עושה שיעורי בית למופת כמו תלמידה מצטיינת שעושה בגרויות, וישנם ימים שאני זזה הצידה ולא מוכנה לפתוח את המחברת..כי לא בא לי,כי הדרך הזו קשה עבורי, מעייפת, סוחטת, לוקחת הרבה אנרגיות, ומביאה הרבה לחצים.
ישנו מקום ששם אני יכולה ללמוד להתגבר על כל הפחדים שלי, ללמוד לחיות בדרך נכונה, בתובנות לדרך חיים, אבל שם במקום הזו שכבר כתבתי עליו לא פעם אחת לדעתי, אני לא יכולה לשתף ולספר את כל מעללי, את כל מה שחפץ ליבי, לא יכולה לפרוק בפומביי את כל האני שלי, צריכה לשמור שם גם על האנונימיות שלי, שם אני מציגה את עצמי במציאות.
ישנם בודדים שיודעים עלי הכל, יודעים מאיפה באתי ולאן אני הולכת, ישנם דברים שגם מהם אני מסתירה, בגלל שמלווה אותי עדיין השפיטה, הבושה, הקושי בלשתף פן יפגעו בי או ישתמשו בזה לרעה.
אבל שם מלמדים אותי גם מהי כנות, והכנות שלי היא דבר חשוב בחיי, פה זה המקום אשר אני יכולה לפרוק בו את כל מעשיי לטוב ולרע, גם פה ישנה מחלה ואני סובבת בגדול, אבל שום אדם לא נולד להיות שופט או דיין, לכן אף פעם לא אוכל להיות במקום של לשפוט מישהו כי לא נולדתי לזה.
אני יכולה לקרוא בלוגים, לצקצק בלשון ,להגיב בדמעה, אולי לכתוב תגובה,להרגיש הזדהות, אבל לא מעבר לזה.
לכל בן אדם ניתנת זכות הבחירה שלו בחיים, גם אם הוא יודע שבחירתו שגויה הוא זה שיצטרך לשאת בתוצאות, ולא אף אחד אחר, הוא זהשישא באחריות.
נכון שכנות לא תמיד מביאה סוף טוב, אבל הכנות שלי היא חלק מההחלמה שלי, במשך שנים רבות הסתרתי עובדות, לא רציתי להקשיב לרעש, לא יכולתי לסבול את הצעקות....
היום כל האנשים שאני פוגשת בחיי היום יום שלי בעיקר במציאות הם אנשים פיכחים, אבל מכיוון שאני כל כך רגילה לחיות חיים לא יוצלחים, לא היה לי הרבה ניסיון ביחסים עם אנשים שחושבים בהיגיון.
תמיד פחדתי להודות בטעויות שלי, לא יכולתי לסבול שיעבירו עלי ביקורת ונעשתי שקרנית טובה, המציאות הפחידה אותי.
היום אני כבר לא פוחדת, יש מי ששומר עלי, אני מרגישה יותר טוב עם עצמי כשאני בוחרת לעשות משהו, ועושה אותו, אני מנסה לדחות את כל המחשבות השליליות שעולות בראשי ולהחליפן במחשבות חיוביות, נמאס לי לחיות בצורה עם תנאי כל דבר, עכשיו כשאני מתרכזת בעצמי ובמה שעושה לי טוב, אני מרגישה טוב.
מה יילד יום?
אלוהים יודע..ולא אני, לא אתם, ולא אף אחד אחר חוץ ממנו.
אני שהייתי פעם "גופה מהלכת" שמסתובבת בבית, שמה לב לכל פרט, נותנת עצות ומחלקת פקודות, אני החיים שלי התחילו להשתפר רק שהבנתי שאני צריכה לנגוע בהכל, בכל מה שאני רוצה ויכולה, הן ברגשות, הן בעבריי, הן בבני אדם, הן בכוונות, הן בחלומות וכמובן בשאיפות.
הנזק הרב שנגרם לי כל חיי לא יכול להגליד ביום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
