דרך החיים

לא פעם מצאתי את עצמי בזמן ההתבגרות שלי מתנהגת כמוך, מדברת כמוך, מנסה לחקות אותך, את שידעת כל הזמן להטיח בי אשמות, להתנהג אלי הכי פחות נחמד משאר ילדיך, תמיד לא הסתפקת במה שנתתי, ובמה שעשיתי, במשך הזמן גרמת לי לחשוב שאני לא שווה כלום, שאני סתם ילדה בעיתית וחסרת פרופורציות.

כשעזבתי את הבית והחלטתי פעם ראשונה לעבור לגור לבד, התחלתי להתקרב אליך, באותו הזמן התחלתי לטפל בעצמי, לעשות מה שצריך, ואף לנסות לסלוח לך על כל הפגיעות הקשות שגרמת לי, גם אם הם לא היו במתכוון את פגעת...

אף פעם לא ידעת את חומרת הפגיעה שאיתה גדלתי, תמיד כאבתי את זה , הפנמתי, לא רציתי להזכיר לך דבר, גם כשניסיתי להתקרב אליך לא תמיד נתת לי, קשה לי מאוד לזכור את הפעם האחרונה שנתתי לך חיבוק גדול ואוהב מכל הלב, חיבוק של אהבה, חיבוק של ילדה לאמא..

היום כשאני אמא, אני יכולה לזהות שעברו המון שנים, ואף פעם לא חיבקתי אותך בכזו אהבה, כמו שהבן שלי מחבק אותי היום, כנראה שתמיד נשאר שם פצע קטן שאף פעם לא יגליד.

ועשיתי הכל למען לסלוח לך, גם כשידעתי שיש לך ילדים מעודפים יותר ממני, שכשיפנו אליך בכל בקשת עזרה את תהיי בשבילם, ובשבילי לא, ניסיתי לקבל אותך כמו שאת, ללא תנאים..

והשנים עברו להם ואני הפנמתי הכל, הדחקתי, רציתי להמשיך הלאה..

וביום שישי האחרון, את הרשת לעצמך, להחזיר אותי לפחות 15 שנה אחורה, צעקת, גידפת, דיברת בטון מאיים, ואני גוננתי על עצמי, הוצאתי מהבטן ולא הרשתי לך לדבר אלי בטון שכזה, ואת נדהמת, הרי לא ייתכן שהילדה הקטנה שלך תישב לה שם ותענה לך, היית רגילה שאסתתר או אבכה מפחד, פן אפגע אח"כ...

אבל היום אני במקום אחר אמא, יכולת לגרור אותי לכמה דקות ל"מגרש שלך" אבל לא יותר, כמה דקות של איבוד שפיות הספיקו לי בהחלט, גרמו לי להבין כמה את אישה "חולה" ו"חסרת סיפוק", מצטערת שאני כותבת את זה, זה אפילו כואב לי מאוד..

אבל את חייבת להבין שהיום אני במקום אחר, היום אני זזה מאיפה שלא טוב לי, היום יש לי את זכות הבחירה לבחור משפחה אמיתית,  היום אני מעריכה את עצמי, ואת..את לא תוכלי לקחת את זה ממני, גם אם את לא מתכוונת את פוגעת, הלוואי ויכולת להיות אמא טובה יותר..

כי אני זקוקה לך אמא, ואת אף פעם לא תשתני לצערי!!!!!

עכשיו אני כבר "ילדה" גדולה...שמבינה יותר ממה שהבנתי פעם..