דרך החיים

נכון.אף אחד לא לימד אותי להיות אמא, לא עברתי קורס הורות במכון אדלר, גם לא גרתי אצל ההורים אחרי שילדתי,

אף אחד לא עזר לי, הכל למדתי לבד, עשיתי הכל בשתי ידי, ללא עזרה ללא תמיכה, אמבטיה ראשונה, להניק, להאכיל,

ללטף..בעצם הכל....הכל לבד! פה ושם קיבלתי עזרה מבעלי, כאילו על הדרך..

כל כך רציתי ילד, עד שקיבלתי, ושקיבלתי הענקתי לו הכל, גם עכשיו, מעניקה לו הכל, זה התחיל מגיל תינוק נולד, פינקתי, 

קפצתי כל פעם שרק צרח, לימדתי אותו שאמא שם בשבילו תמיד...אפילו בלילה בשביל לישון שעתיים שלמות, העדפתי שיהיה לידי, יריח אותי וידע שאני שם, כל פעם שהמוצץ נפל פקחתי חצי עין ודחפתי לו אותו לפה, בשביל לישון קצת, בשביל לצבור כוחות ליום שלמחרת, שלא אצטרך לקום למיטתו באמצע הלילה.

נכון.הרגל זה דבר רע, לפעמים.

היום כשהוא בוגר אני מרגישה שאני נכשלת, יותר מדי וותרנית, משתדלת לתת ולהעניק לילד שלי את כל מה שלא קיבלתי אני,

חום, אהבה, ליטוף, אפילו את הצעצועים הכי יפים שבעולם יש לו, רק תגידו מה.ויש הכל!לא רוצה שירגיש בחסרון של כלום, כמו שהרגשתי אני.

אבל זה מעייף, כי הוא הגיע לגיל עצמאי, והוא לפעמים "סוחט" אותי ריגשית, נולד במזל שור, ככה שמזל שור ידוע בעקשנותו,

ולהגיד לו לא למשהו, זה לשמוע צרוחות ובכי עד שבא לי שהאדמה תבלע אותי .

הוא יודע, הוא פשוט יודע, כמה אני חלשה, כמה אימא נותנת ובסוף נשברת, ולעזאזל!אני לא מצליחה לשנות את זה, מנסה, משתדלת, אבל זה לוקח ממני מלא אנרגיות..

לא מוסיף לי בכלל גם לשמוע את הצד השני טוען "זה את, בגללך,  תמשיכי לפנק אותו, זה החינוך שלך"..סליחה?!

מי הוא האדם שיכול לבוא בטענות אלי, כשאין זוגיות מוצלחת, כשהישרדות היומית לא פשוטה,מישהו יכול לשפוט?הכל סביב הילד, קודם כל הילד.

 נכון שאני יכולה לפעמים לאבד שליטה, להשתגע, מחוסר הקשבה שלו, מעייפות נפשית, מזה שאני יודעת שהילד מרשה לעצמו לפעמים בגלל הוותרנות שלי.מה לעשות?זה מאוחר?

אפילו בלילה אני מתעוררת משינה חזקה, ומוצאת אותו ישן עלי, ממש עלי, כשראשו מונח על החזה שלי, כי הוא חייב להרגיש אותי..

בסדר אז פינקתי מדי, בילד הראשון עושים בדרך כלל את כל הטעויות, אח"כ לומדים.

אז זה אומר שנכשלתי בתור אמא?

בעצם זה לא משנה, כי הילד שלי הוא הכל בשבילי.