דרך החיים

אחרי יומיים של חיזיון תעתועים, הגיע הזמן להסתכל אל האופק, אל המחר, ולהגיד "דהיינו" בקול רם.

השד לא נורא כל כך כמו שחשבתי, אפילו שלא עצמתי עין במשך 48 שעות אחרונות, בקושי אכלתי (טוב לדיאטה), החלטתי

שלסבל יש חיים משלו, ואצלי אין לו מקום.

הפחד תוקף אותי, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל לפחות אני עושה מה שצריך, ומנסה להידבק לדעתי.

עמדתי במרפסת בשעת לילה מאוחרת, נושפת את עשן הסיגריה החוצה, ומסתכלת לשמים, וביקשתי בקול רם וגבוה,

ביקשתי רק לדעת שהכל בסדר, ביקשתי שלא יקרה משהו שלא אוכל לשאת אותו בליבי, משהו שלא אוכל להמשיך

 לחיות בגללו כי הוא יתפוס את מצפוני במלואו.

היום.בזמן איבוד שליטה לרגע, מצאתי את עצמי נוסעת למקום אחד שהיה נראה לי הכי הגיוני, עוד לפני שקימצתי את אגרופי

על מנת לדפוק בדלת, שמעתי קול מוכר, הקול שלו. כמו ארנבת במנוסה עשיתי בריחה ורצתי למטה כמו מטורפת, התנעתי את הרכב וטסתי משם.

בדרך חזרה הפנתי שוב מבט לשמים, ואמרתי תודה. זה מה שרצית, רק לשמוע ולדעת, תודה!

איך אפשר שלמישהו יהיה ספקות לגביי קיומו?

עכשיו, אני מרגישה קצת טוב יותר, רגועה, פחות לחוצה, יכולה לשבת לאכול, ללעוס וגם לבלוע, לשתות קר או חם מבלי לקבל

כוויה.

אתמול, דיברתי עם חברה, ניסיתי להאחז בכוח, סיפרתי לה על המילה "בגידה" והיא ענתה "זו לא היתה בגידה, זו היתה

דרך להחזיר את האימון והערכה לעצמך", היא צדקה,  אומרים שהפעם השניה כבר קלה יותר, בעצם אני לא יודעת אם תהיה בכלל...

בעצם רציתי קצת לשתף, מחר מגיע יום חדש, צריכה להמשיך הלאה, מה יילד יום? אינני יודעת, לבינתיים טוב ככה, שקט, שלווה.

האחיין השני שלי, התחייל השבוע, מי יכול להאמין שכבר עברו להם 18 שנה, מאותו יום שנולדו הייתי בת 16 כשהחלפתי להם, דודה צעירה וזוטרה שהתלהבה מצחוקם, הוותיק יותר מוצב בגבול המלחמה, השני בטירונות, ואני מתפללת בשבילם, בשביל כולם, הילדים הטהורים האלה, שלא וויתרו להילחם למען מדינתם, מתפללת בשביל כולם.

עכשיו אני יכולה לומר בקול גבוה, בדיוק כמו מילות השיר i did it my way . בקצב שלי ובזמן שלו.