דרך החיים

יום שישי.לבד.עצוב.שקט.חזרתי מארוחת ערב אצל המשפחה, הילד ישן, הבית ריק.

אני יושבת מול המחשב וכותבת, לרגע בא לי לעשות משהו שונה, לא שיגרתי, וברגע השני הבכי חונק אותי, עצב, בדידות, עייפות, חולשה, אין לי מושג לאן אני הולכת ומאיפה באה.

אתמול הילד בכה ורצה לראותך, הרגשתי חייבת כלפיו, ובאתי למקום שבו אתה מתגורר, כל הדרך כולי תפילה שלא אשבר, שלא אעשה משהו שאצטער עליו, וכך היה, תפילותי נשמעו, אלוהים דיבר דרכי, הבהרתי לך שלא באתי להחזירך הביתה, אלא בכדי שתוכל להתאחד קצת עם הילד, לראות אותו. ואתה הופתעת כל כך, ראיתי זאת במבט בעיניך, אפילו הרמת גבה בזמן שחזרתי על הדברים, וביקשתי ממך לעזוב אותנו לנפשנו, הסברתי לך שאם אתה נמצא באזור שלי אתה גורם לי לסבל, אתה שואב ממני המון אנרגיות לשווא, אמרתי שטוב לי ככה, אני קצת בודדה, וקשה לבד, אבל יש לי שקט, שקט נפשי.

ביקשת לחזור הביתה, שאקח אותך חזרה, ואני סירבתי בכל תוקף, ביקשתי ממך שתיקח את הזמן שלך, תחזור לעצמך, תעשה חשבון מה עדיף לך, ורק אז תיצור קשר ואשקול מה לעשות אם בכלל אפשר יהיה לתקן.

עצרתי את עצמי מלבכות, לא רציתי להראות לך את רגישותי, הרי אף פעם לא היה איכפת לך מרגשותי האמיתיים, למה כואב לי, ומה אני מרגישה, לכן לא מצאתי לנכון להיות אני ולהראות לך את אשר בנפשי השבורה, המרוסקת.

6 שנים של "מלחמה", של ניסיון לשפר מערכת יחסים שכזאת, תמיד הייתי הצד המוותר, הסלחן, רק למען שתשתנה,שיהיה לך טוב, ושום דבר לא עזר אף פעם, תמיד ידעת להדחיק בי להגיד שאני לא בסדר, שאני לא תורמת מספיק ומשתנה.אף פעם לא הסתכלת על עצמך, על הבעיה שלך, לא הבנת ולא רצית להבין כמה נזק נגרם למשפחה הקטנה הזו שלנו בגלל בעיתך.

אין לי מושג מאיפה שאבתי כוחות לדבר, ולהבהיר לך את החלטתי, אבל בפנים כאב לי, כאב לי כל כך, רציתי פשוט לחבק אותך, ולבקש מאלוהים שיקרה נס, שהכל יהיה בסדר, שהכל יחזור לקדמותו, שיתן לך צאנס לחיות חיים נורמלים.

בשלב מאוחר יותר של השיחה, נפרדתי ממך, הרמתי את הילד וברחתי משם, בוכיה, כל מה שלא הוצאתי בזמן שישבתי מולך, הכל התפרק, הכל נהיה פשוט כואב מדי.

אולי מההשפעה שאני בודדה בשבת, אולי בגלל שכל יום שעובר הזמן עושה את שלו, וצריך להתחיל לחיות במציאות אחרת.

צריכה להתרגל לחיים אחרים, מצד אחד שקטים, ומשני מפחידים.

כי בעצם גם כשהיית, בעצם כאילו ולא היית, וגם אם כן, אף פעם לא הרגשתי את הנוכחות האמיתית שלך.

החומות נבנו בינינו, וקשה מאוד לשבור אותם, המרחק, התסכול, הכעסים, העלבונות וההשפלות.

ואני שואלת איך מתקנים? האם הדרך שבחרתי בה שמלווה בכל כך הרבה לילות ללא שינה, מחשבות, בכי והתמוטטות, היא הנכונה?

האם צריך לתת צאנס נוסף לחיים שכאלה?

האם הפרידה הזאת תזעזע אותך ותשתלם לי?

האמת.אין לי מושג.יש לי עוד המון שאלות, ואף אחד לא יכול לתת את התשובות.

"מי יתן ויעמוד המלאך השומר לצידך

משגיח על כל מעשייך בכל אשר תלך

מזכיר לך להאמין שעוד יבואו ימים טובים יותר,מוצא למשאלותייך ולחלומותייך דרכים להתגשם

נוסך בלבך תקווה בהירה כשמש

מעניק לך את עוז הרוח ואת שלוות הנפש בהדריכו אותך בדרך

מי יתן ותמיד תזכה לאהבה, לנוחם ולבטחון"

"מי יתן ותמיד יעמוד המלאך השומר לצידך

נחלץ לעזרתך ותומך בך כאשר אתה מועד

אוחז בידך ומוליך אותך בדרכים הקשות

כל ימינו נמצאים חיינו בהשתנות מתמדת

יש זמנים של צער ודמעות ויש רגעים של שמחה וצחוק"

"מי יתן ותמיד יעמוד המלאך השומר לצידך

לאורך הדרכים במסע הארוך

מי יתן והמרחקים יהיה רצופי שמחה ולא רצופי בדידות

שהחיים יעניקו לך את היפות במתנות

בת זוג לאהוב וחברים שאפשר לסמוך עליהם

שתופיע למענך הקשת בענן אחרי כל סערה

שאמנותך תחזק את תקוותיך ומשאלותיך יתגשמו

מי יתן ותמיד יעמוד המלאך לצדך, המלאך השומר"!

אשתך.