ככה זה אצלי, כבר כתבתי לא פעם, אין אצלי באמצע, או שחור או לבן, או עצובה או שמחה.
לפעמים מרוב שאני מרגישה טוב עם עצמי, אני שוכחת, שוכחת שהמציאות יכולה ל"הפליק" לי בפנים כל רגע.
לקח לי המון שנים לחזור לאהוב את עצמי, לאהוב את האני שלי, את הגוף והאופי שלי.
וכשהתחלתי להחזיר אהבה לעצמי, התחלתי להיות מחוזרת, התחילו לאהוב אותי,בשנים שהייתי "למטה" ייחלתי לעצמי והתפללתי לחזור לימים של ריגושים, חיזורים, ימים של חיים.
לפעמים מרוב שאני מרגישה מחוזרת, אני נהנת עד כדי כך, שאני שוכחת.
שוכחת שישנם הפתעות.
אז האמת אני מעדיפה להמשיך להיות מחוזרת, בבלוג, בסביבה, אפילו בעבודה, (הסוכן ה"הוא" לא יורד ממני).
אבל אני בהחלט צריכה להתחיל לעבוד קצת על פרופורציה, אין לי גבולות וזה משגע אותי.
כי כשאני מקבלת "לא" אני מתאכזבת, לא נפגעת כי אני מציאותית, אבל בהחלט מתאכזבת.
והרי אני ידועה במשפט "שציפיות נועדו לכריות ולא לבני אדם", אז למה?
כנראה התלהבות יתר, מה שלא עושה לי את זה, בפירוש לא עושה!
ומה שכן, אז כן!
מניאק העולם!!!
(מוכנה להתערב שרון יגיב ראשון)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
