אתה לא מבין? זה חזק ממני, זה הורס אותי לדעת שאתה סובל ושאני לא יכולה לעזור לך.
החיבור הזה שאני מרגישה אליך הוא לא סתם, הוא משהו אלוהי, משהו גדול יותר מסקס טוב.
הכאב שלך, הקושי שלך, הפחד שלך, וההתנתקות לוחצים לי בחזה, זה כמו תחושה שלוקחים סכין גדולה וחדה וחותכים לך את הבטן, או דוקרים אותך בלב, זה משהו שאני לא יכולה לתאר במילים או בכתב, זה הרבה מעבר לזה.
הריקנות מציפה אותי כשאתה עובר את התקופה הזו, החיים שלך גם ככה לא קלים, וכשאתה נופל לתהום הדכאון ומתכנס בעצמך, בורח ונעלם, אני מרגישה חוסר, חוסר מהכל, במיוחד ממך חבר שלי.
ואף אחד לא יכול להזיז אותך משם, והדאגה מכרסמת בי, לפעמים אני חושבת שהנפש שלנו תאומה לשניה, כל כך הרבה פעמים ידעת ל"הרים" אותי "ולהוציא" אותי החוצה מההרגשה הקשה, אני חולמת עליך בלילות, רואה את דמותך, מזילה דמעה מלוחה, ומתפללת למענך.וזה קשה לי כל כך, כל כך קשה להיות בודדה מבלי לדעת שאתה שם, אומנם קצת רחוק, אבל עדיין שם.
בתוך כל המהומה שתוקפת אותך והדרמה התמידית שמתרחשת מסביב, תמיד יש משהו שמפריע שהוא יותר חשוב, או מאיים על החיים. אתה חייב להיות קשוב לעצמך, ולא למחלה שלך. אנחנו זקוקים לתשומת לב, חייבים לקבל אותה.
אי אפשר שתתמקד רק בעצמך במצב הזה, אתה חייב לברוח משם מהתחושה הזו, אסור שאף אחד ירמוס אותנו, ולשחק אותה כאילו אנו לא מרגישים בכך.
אתה לא יכול להסיק מסקנה שאף אחד כבר לא חשוב, ולחדול לאהוב את כולם ואת יקרייך, אתה חייב לקחת שליטה על החיים שלך. אתה לא יכול כל פעם לבזבז כמה חודשים מהחיים ולחכות שזה יעבור, לכל דבר ישנה תרופה וטיפול, אי אפשר לצפות להבריא שאנו לא מטפלים. אתה חייב למלא את החלק שלך, יש לך מידת שכל כמו כמה אנשים יחדיו תנצל אותו, אתה חזק, אתה יכול, אתה מסוגל, אתה תבנה, תעבור הרים, ותחצה נהרות, אתה תקום על הרגלים כמו גדול, אני יודעת, אני מכירה אותך, ומאמינה בך, והכי חשוב על תהיה לבד!
אני איתך תמיד. בלב, במחשבה, בבטן, בנשימה, בדמעה, בחלום, בכל מקום.
לבד אנחנו לא יכולים!
אני אוהבת אותך מחבקת אותך חזק ומתפללת בשבילך, אתה החבר הכי אמיתי, חבר ללא אינטרס ותנאים, חבר שהוכיח לי שיוותר על העינוגים לטובת הרגשות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
