אין טעם לשקוע בחלומות,הכל נראה לי ריק פתאום.
אין טעם להפוך את הדבר להרגל,
כי הרגל יכול להפוך לברכה או לקללה כאחד.
כנראה יותר קל לכתוב שירים שיש בהם פחות סוף שמח.
פעם..מישהו אמר לי,תצפי בטנלובלה מסויימת
ותשמחי שאין לך בעיות כאלה בחיים.
אני כבר לא בטוחה שהחיים שלי לא פחות מסובכים.
שהחיים האלו לא טנלובלה,
אנשים נכנסים ויוצאים מהם בלי למצמץ.
נכנסים ללבי הקטן ולנשמה הבוכה, ממלאים אותה
ואז נעלמים כאילו לא היו.
עוברים ושבים ושוב חוזרים,תופסים חלק בחיי
נוגעים, מרגשים, מזדהים..
כנראה שאני צריכה לזכור ולא לשכוח
שצריך להמשיך ללכת ישר, זקוף, בדרך,ולא לסטות הצידה.
לא פחות חשוב לזכור שזכיתי
זכיתי כי נתקלתי בדרכו האומללה.
חוויתי, למדתי, קיבלתי, ואף נתתי
צריכה לזכור שמחר, היום, הוא כבר יהיה אתמול.
ואני לא בטוחה שאוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן.
ולסיום:
לא רוצה עם אחר
זמן חולף שוב לבדי
בלילות הקרים חולמת את דמותך
ונוגע ברוך
ידיך מלטפות אותי
מדוע היום אני לא לצידך
אף אחד פה לא מבין
איך נגעת במקום עדין
רק אותך רוצה
והרגש שוב עמוק
מתפרקת, מנסה לצעוק
רק אותך רוצה
לא רוצה שתלך
לא אל תעזוב אותי
אך גם לא אתייאש
אם לא תחזור מחר
והרגש בלב חונק
אומר לי אל תרפי
כשהמוח דורש, וותרי,
הוא לא נשאר
אף אחד פה לא מבין...
לא רוצה שתלך
לא אל תעזוב אותי
אך גם לא אתייאש
אם לא תחזור מחר
אף אחד פה לא מבין...
(מאיה בוסקילה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
