דרך החיים

אני לא מצליחה להתנתק.

יש דברים שחזקים ממני.

 אני לפעמים רוצה להרים ידיים ולשים הכל מאחור.

 רוצה לפתוח דף חדש.

אני עייפה.

סך הכל מבקשת קצת בריאות ושלווה.

אני יודעת שאלו הדברים שיביאו הכל אחריהם לטובה.

אני יושבת לפעמים ומהרהרת.

מה כדי לי לעשות בחיי?

לא מובנת, לא בטוחה.

שואלת ואין מי שעונה.

כמישהו מאחר הביתה ולא מודיע,את משתגעת מדאגה,  האם זהו המבחן שלך לאהבה אליו?

כשהוא חולה ואת מטפלת בו, האם לשם זה נועדת בשבילו?

אם את יוצאת בבוקר לעבודה כדי להביא פרנסה, ועדיין לא מצליחה לעמוד על הרגלים, ככה זה יימשך?

לאיפה את מתקדמת?

מה את רוצה ועושה?

ולפעמים אני מרגישה מותשת כל כך, עד שבא לי להעלם.

אני יודעת שישנם אנשים שמכירים אותי אישית וקוראים תבלוג הזה.

חלקם שטחית, חלקם יותר לעומק.

ויש את אלו שנאמנים לכתיבה שלי ומפיקים את הטוב ממנה.

אני לא נעצרת, אני כותבת על הכל.

זה היומן שלי.החיים שלי.המקום שאני יכולה להתבטא.

שקלתי לאחרונה להעלם, אולי להפסיק לכתוב פה, לראות כמה זמן אני יכולה להחזיק מעמד.

גם האצבע כבר כמעט ולחצה על "מחק בלוג" וקפאתי.

למה?

כל כך חשוב לי לעשות לעצמי תדמית של אדם שקשה לו בחיים.

או מאידך ייצור סקסי שמחפש ריגושים אחרים.

לא יודעת.

אולי בעתיד אקבל תשובה.

כרגע אני רק מזילה דמעה.