חלק ראשון
היא שלחה לו מייל ארוך לפרידה בעוד עינייה דומעות ללא הפסקה, זה כאב לה, כל כך כאב לה להיפרד ממנו בצורה שכזאת. היא ידעה בתוכה שמתישהו זה היה צריך להיגמר, רק שהיא לא חשבה לעצמה שזה יקרה מהר כל כך, ושהיא לא תוכל להיות חלק מההחלטה הזו.
היא הוציאה את כל כעסה באותן מילים שכתבה "אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כל חיי, חוסר איכפתיות והתחשבות ברגשותי", היא לא התכוונה לכל מילותיה, רק רצתה לשחרר את המועקה,
האכזבה שררה בה והקיפה אותה ניהלה אותה ולא הרפתה.
החוסר יכולת והאפשרות לתקשר איתו פצע את ליבה וגרם לו לדמם.
היא הניחה את כפות ידיה על מצחה, נשכבה בספה ועצמה את עיניה.
ונזכרה.
היה מזג אוויר נעים באותו הערב שהם נפגשו, הוא כבר לא יכל להתאפק ורצה כל כך להכיר את הבחורה שסיקרנה אותו מאחורי המסך, שם הם הכירו, הם התכתבו וירטואלית בערך כחודש לפני שנפגשו, והיא בתמימותה וברצונה המלא רצתה להיות שם בשבילו, ולהכיר את זה שנגע בה במילותיו, שנתן פתח לדמיונה הפרוע. באותה התקופה הם שוחחו ביניהם טלפונית, נקשרו, התרגשו לשמוע אחד את השניה, היא הרגישה קנאה קטנה כשקראה את שירי האהבה שכתב, היא הזילה דמעה כשקראה את הכתוב, כל כך רצתה שפעם מישהו יאהב אותה אהבה שכזאת, שיכתוב בשבילה.
הם החליפו ביניהם תמונות במייל, הכירו את אותו כרטיס הביקור של הדמות ש"מסתתרת" מאחוריי הכתיבה הוירטואלית.
הוא היה חסר הערכה כלפי עצמו ובמיוחד כלפיי צורתו החיצונית. היא לא חשבה כמוהו, כי איפושהוא בפנים עמוק בבטן שלה, היו לה תחושות מוזרות כששמעה את קולו, כשמילותייו נגעו בה, הם הרגישו מין הזדהות עמוקה, כל כך דמו אחד לשניה.היופי היה כל כך שולי בשבילה.
שניהם היו נשואים ולא באושר, המכנה המשותף של חוסר אהבה, כבוד, חום וסקס, הוביל אותם להתחברות הזו.
היא נכנסה לרכב בהתרגשות גדולה, היא ידעה שהיא צריכה לשחק את הצד החזק, הבלתי רגיש והבטוח בעצמו על מנת שהפגישה הזו תביא עוד פגישות אחריה.
הוא הביט בה ופקח את עיניו לרווחה "אם הייתי יודעת שכך את נראית במציאות, הרבה יותר טוב ממה שדמיינתי, הייתי נפגש איתך מזמן".
והיא חייכה וציקצקה בלשונה, הרגישה את פעימות ליבו, שלחה יד ונגעה בברכו קלות.
"תביני אני לא רגיל למגע, במיוחד לא מגע אישה" אמר והוציא אוויר מפיו.
המפגש הקצר היה נעים, הם העבירו חוויות דיברו קצת על עצמם, סיפרו ושיתפו.
אבל בעיקר היתה שם אוירה רגועה של שלווה ונגיעה מה שלא היה להם בביתם, אווירה של רצון להיות יחד, כאן ועכשיו, תחושה נפלאה שכזו.
הקשר ביניהם הלך והתהדק, שניהם אהבו להיות בחברה משותפת, שניהם פחדו מהפעם הראשונה, מהלא נודע. יומיים לאחר פגישתם הם שכבו, המגע אחד של השניה העביר בהם תחושות שמלוות בכאב אך ברצון בלתי נמנע שזה לא ייפסק.
תדירות הפגישות ביניהם לא היתה גבוהה, היא לא רצתה ללחוץ, למרות שהרגישה שברצונה להיות בחברתו כל רגע כל דקה, רק איתו הרגישה נאהבת, טובה, שם היא גילתה את הנשיות שלה.
הוא החל לשתף אותה ולבטוח בה, היה קשה לו לקבל ולהאמין שאישה כמוהה יכולה לרצות אותו כל כך, להנות ממנו, להתענג, ולאהוב את חברתו.
הוא סבל מדכאון שמלווה אותו מילדותו, משהו שאף פעם אף אחד לא יכל לעזור לו, גם לא הוא לעצמו על פי טענותו.
וכשהדיכאון תוקף ומגיע, הוא נאלץ "לפגוע" בסובבים אותו תוך כדי הרחקתם ממנו, וכמובן ביקרים לו.
ואז זה הגיע, הפעם הראשונה, היא חוותה איתו קושי גדול, נלחמה לא לאבד אותו, ביקשה ממנו לא לגרום ל"מחלה" להקיף אותו, ביקשה לא להתנתק ממנה, היא רצתה להיות לצידו, לעבור את זה, ולהתגבר.
המשך יבוא....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
