כאשר אתה נסער, מאוכזב, מתוסכל או כועס, קשה לך ביותר לתקשר בדרכי נועם, בדרכים שמביעות אהבה. כאשר רגש שלילי מתחיל לגאות בך, אתה נוטה לאבד זמנית את רגישותך המתבטאת ביחס של אמון, קבלה, הערכה, הערצה, סימפטיה, עידוד, וכבוד.
בזמנים כאלה, אפילו אם יהיו לי כוונות הכי טובות, כל שיחה תהפוך למריבה. בלהט הרגע אתה שוכח, כיצד לתקשר בדרך נעימה.
כאשר אתה נסער, אתה שוכח מהכל, מכל הדברים הטובים שעברנו, אתה מבטל את העולם, במקום לזכור שמאחורי המסך יושבת אישה, פגיעה, ורגישה.
מילא להתעלם, אבל להתנהג בחוסר כבוד, זה בעצם לא אתה. ואולי לא היה שווה שתכיר אותי מקרוב כל כך, שתכיר את החולשות שלי, את מה שאני שונאת ואוהבת גם יחד.
כאשר הרגשות השלילים בלשון המעטה תוקפים אותך, קשה לך לדבר באיכפתיות, בהבנה. אני יודעת שאין תועלת בדיבורים, במקום שאני אוכל להרגיש איתך בטוחה, אני צריכה לשקול מילים, להיות מי שבעצם לא רציתי להיות, ומה בסך הכל ביקשתי? להיות אני...
אז החלטתי לכתוב לך, כי אני יודעת שאתה קורא, ואני יודעת שפה אולי תוכל להאזין לרגשות שלי, פה לא אחשוש לקבל ממך "סטירה" שתגרום לי להזיל דמעה, או לאבד שיווי משקל.
לפעמים אני רואה אותך כשונה מאחרים, ולפעמים לא, כאשר אתה מתרחק, אתה נמתח עד לנקודה שממנה אתה קופץ בחזרה.
רציתי תמיד להאמין שאתה מבין לליבי, שכאשר אני נפגעת כבר לא איכפת לי להיפגע שוב, כי הפגיעה חלשה יותר.
אני יודעת שבזמן התרחקותך, אני מונעת ממך להמשיך, מונעת ממך להרגיש את התחושה שאתה צריך להרגיש כדי להעריך, אבל זה בגלל שזו אני, אף פעם לא רציתי שתרגיש מה שאני הרגשתי. וזה לא ניתן לשינוי.
מסובך אני יודעת. אבל זוהי רק ההתחלה של מה שרצית לכתוב לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
