אני מודה שאף פעם לא ידעתי איך להשתנות, רק שם לימדו אותי.
גיליתי שלכל אחד מאיתנו יש שלוש אישויות בעלות אופי שונה.
האחת - זו שאני חושבת שהיא אני, השניה - זו שאני רוצה שאחרים יחשבו שהיא אני, והשלישית - זו שהיא באמת אני.
במציאות שלי, אני צירוף של כולם. המצפון שלי נובע מתכונות שחושלו, מאז הילדות הרכה ועד למה שאני היום.
המשמעות של אהבה בעיני, היא להיות כפי שאני ושזה ימצא חן בעיני, לדעת שעלי להמשיך להתפתח ולהתבגר ושיהיה לי טוב עם עצמי.
בחלקה הגדול של האהבה, תופס חלק נכבד של הקשבה, כיבוד הזולת, ולהיות פתוחה לרעיונות.
לאהוב זה אומר בעצם לחיות.
זמן רב עבר עד שלמדתי שאני אחראית לרגשותי, רציתי להטיל את האשמה על חוסר האושר בחיי על כולם - הוריי, בעלי ועל החיים.
אני! אחראית היום לאושר שלי. העולם לא היה חייב לי זאת. נאלצתי להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל לעשות דברים שיעניקו לי שמחת חיים.
הפסקתי להיות אחראית לרגשות של אחרים.
הרגשות שלי בלבד הם אחריות כבדה מדי.
אבל אני מודה. שאף פעם לא אבין, למה אנשים עושים את מה שהם עושים? למה הם נפגעים? למה הם פוגעים באחרים? למה הם מתחבאים? למה הם לא פתוחים לרגשותיהם? למה הם נעלמים??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
